פרשת בהעלותך – מי שרוצה לבלות שילך לים

אני זוכר קמפיין הסברה דתית משנות ילדותי שכותרתו הייתה: "כמה קל להיות יהודי". כבר אז פקפקתי בסיסמה הזו; אחר כך למדתי שאיני היחיד. דווקא לא כל כך קל להיות יהודי. לא קל לשמור על כשרות ושבת; לא קל לקום לתפילה בכל בוקר; לא קל להקפיד על כל ההנחיות המפורטות שמצווה עלינו ההלכה. דווקא משום שעבודת השם היא הדבר המשמעותי ביותר בחיים שלנו, היא לא קלה בכלל. קל לאכול גלידה; קל ללכת לים; ממש לא קל להיות יהודי.

בפרשת בהעלותך נצטווה משה כיצד לנהוג בעת מלחמה: "וכי תבואו מלחמה בארצכם על הצר הצורר אתכם, והרעותם בחצוצרות, ונזכרתם לפני ה' אלוהיכם, ונושעתם מאויביכם" (במדבר י ט). לכאורה מדובר כאן על נוהל טכני, מעין צפירת אזעקה קדמונית. אך הרמב"ן טען שבציווי הלקוני הזה גלום יסוד הלכתי ורעיוני עמוק, שכאן נצטווינו במצווה מיוחדת להתפלל בשעת צרה. התקיעה בחצוצרות משתלבת בתפילה ציבורית, והיא מנחה אותנו גם לדורות – להתפלל ולזעוק לקב"ה בכל פעם שאנו במשבר ובצרה.

 

הרמב"ן, בדומה לרוב החכמים הראשונים, סבר שמן התורה אין אנו מחויבים להתפלל בכל יום. התורה ציוותה עלינו להתפלל רק בזמנים של מצוקה ומשבר. חכמים הוסיפו ותיקנו שיש להתפלל גם את התפילות הקבועות שבכל יום. לעומתו סבר הרמב"ם שישנו חיוב מן התורה להתפלל בכל יום.

 

הרב סולובייצ'יק, במהלך נועז ומבריק, טען שגם הרמב"ם מסכים לעיקרון שהעלה הרמב"ן: התורה מצווה אותנו להתפלל רק בזמנים של צרה ומצוקה. אך לדעת הרמב"ם, כך הסביר הרב סולובייצ'יק, כל יום הוא שעת צרה ומשבר; ולכן חייבים מן התורה להתפלל בכל יום (פרקים במחשבת הרב, עמ' 61). עובד ה' בעל רגישות נמצא תמיד במצב של מתח רוחני. ממילא מצוות תפילה בשעת צרה שייכת לגביו בכל יום ובכל שעה.

 

בכתביו השונים חוזר הרב סולובייצ'יק שוב ושוב על היסוד הזה. שלווה ונוחות מלמדות לעתים קרובות על אדישות וניוון. האדם הדתי נתבע למשימות כבירות. הוא נתון במתח מתמיד בין אהבה ליראה, בין חול לקודש, בין העולם הזה ובין העולם הבא. מיצוי כל הקטבים של עולמו הרוחני משרה עליו מתח ותחושה של משבר. הרגשות הללו באים לידי ביטוי גם בתפילותיו – שאינן מביעות צהלה סתמית אלא מתח רוחני עמוק.

 

הרב סולובייצ'יק טען שרבים מהתיקונים שערכו הרפורמים בסדרי התפילות נובעים מהתנגדותם לביטויי המתח הרוחני שבתפילה. הרפורמים רוצים לשבת בבית הכנסת עם בני משפחותיהם, להתרווח בנוחות, וליהנות מקונצרט רוחני. יש שחושבים שהאורתודוקסים דוחים את החידושים הללו מתוך התעלמות מתרומתם לתחושת הנוחות בשעת התפילה. זו טעות; האמת היא שיהדות ההלכה שוללת את החידושים הללו דווקא משום שהיא מכירה בכך שהם מגבירים את הנוחות בבית הכנסת. אנחנו איננו חפצים בתחושת הנוחות הזו. האדם העומד בתפילה לפני ה' אלוהיו שופך לפניו את לבו ומשתף את הקב"ה בצרותיו ובמצוקותיו. באים לבית הכנסת לא כדי להתבדר, אלא כדי לבכות.

 

בעיני רבים התפילה האידאלית היא תפילה בחיק הטבע. לדעתם העמידה מול עוצמתו והדרו של הטבע מביאה למתפלל תחושה של התעלות רוחנית, של התרחבות נפשית, של הזדהות עם הטבע ועם בוראו. אך ההלכה אינה אוהדת את התפילה הזו. כך פסק השולחן ערוך: "לא יתפלל במקום פרוץ כמו בשדה, מפני שכשהוא במקום צניעות חלה עליו אימת מלך ולבו נשבר" (שו"ע או"ח צ ה). תפילה בטבע מולידה רגשות של התפעמות והתלהבות. אך אלו אינם הרגשות היחידים שההלכה רוצה לפתח אצל המתפלל. עדיף להתפלל בתוך בית סגור, שם קל יותר לבטא תחושות של משבר ומצוקה.

 

במשפט אחד: תפילה אינה בילוי רוחני אלא עבודה רוחנית. מי שרוצה לבלות, שילך לים. מי שרוצה לעבוד את ה', ומוכן לעבודה הרוחנית הקשה שנתבעת ממנו – בפניו ייפתחו שעריו של בית כנסת.

Facebook
Twitter
LinkedIn
Pinterest

עוד בקטגוריה

[kipa_sub_cat]

רשימת התפוצה

רוצות לקבל עדכונים על הנעשה במדרשה? הזינו את כתובת הדוא"ל שלכם בתיבה והצטרפו לרשימת התפוצה שלנו 

jQuery(document).ready(function() { });