בשלהי שנות השישים רצו הביטלס לבוא לסיבוב הפועות בישראל. שר החינוך דאז, זלמן ארן, אסר על הגעתם לארץ. "חיפושיות הקצב לא יופיעו בישראל", הודיע ארן ונימק: "הם ישחיתו את הנוער שלנו". שולמית אלוני סיפרה שניסתה לשכנע את שר החינוך לחזור בו: "איך מי שכתב שיר כמו 'יסטרדיי' יכול להיות מושחת?!". אך ארן לא השתכנע. בלי לחוות דעה על שאלת הביטלס כשלעצמה, דומה שהטיעון של אלוני אכן אינו משכנע. יש המניחים שקיימת התאמה אוטומטית בין האסתטי לאתי, בין היפה ובין הטוב. אם מישהו כותב שיר יפה, הוא לא יכול להיות אדם מושחת. למרבה הצער, המציאות מפריכה את ההנחה האופטימית הזו. היפה הוא לא תמיד טוב, והטוב הוא לא תמיד יפה. כמו בסיפור שלגיה, התפוח הכי יפה הוא לפעמים מורעל. חיוך שובה לב יכול להיות מסווה למחשבות מורעלות, וכשרון אומנותי נדיר מחביא לפעמים אופי מושחת.
אין אנו צריכים לזנוח לחלוטין את הממד האסתטי. לאסתטי יש ערך ויש חשיבות, אך צריכים לזכור שחשיבותו משנית בהשוואה לממד האתי – לעולם הערכים, המוסר והרוח. יש מקום ליהנות מכתביו של המינגווי השתיין, מספריו של דוסטוייבסקי האנטישמי ואפילו מהמוזיקה של מנדלסון המומר. אך ברקע צריך לזכור תמיד שזה היה שתיין, זה אנטישמי וזה מומר. אסור שהיופי של יצירותיהם יטשטש את הביקורת המוסרית שלנו עליהם.
ישנם מקרים שבהם נסגר הפער בין האסתטי לבין האתי. איננו מניחים אוטומטית שכל יפה הוא גם טוב; אך כשהיפה משרת את הטוב, אפשר ליהנות בלב שקט מן היופי ולתת לו לכבוש את הלב.
פרשת נשא פותחת בתיאור עבודת הלוויים במשכן. הפסוקים מתארים שני סוגים של עבודות במשכן: "כל הבא לעבוד עבודת עבודה ועבודת משא באוהל מועד" (במדבר ד מז). מהי "עבודת משא" אנו מבינים. אך מהי "עבודת עבודה"? חז"ל מסבירים לנו מה הכוונה: "איזהו עבודה שצריכה עבודה? …זו שירה" (ערכין יא ע"א). רש"י מסביר שהשירה במקדש נאמרת רק בשעת ניסוך היין שבא עם הקרבן. השירה היא "עבודת עבודה": עבודה שאין לה מעמד עצמאי, אלא מלווה תמיד עבודה אחרת. השירה היא התגלמות האסתטי – אין דבר נעים הכובש את הלב יותר ממנגינה ערבה. התורה נלחמת כאן בסכנת השתלטותו של האסתטי. הפילוסוף היווני אפלטון היה חשדן מאוד כלפי משוררים, וחשב שהם מסכנים את יציבותה הערכית של החברה. דורות רבים לפני אפלטון, הדגיש המקרא: השירה היא עבודת עבודה, עבודה הצמודה לעבודה אחרת. כאשר השירה באה לבד, יש חשש שנתמכר לאסתטי כשלעצמו. לכן במקדש השירה באה כליווי לעבודת הקרבן. במצב הזה, הנעים והיפה מלווה את הטוב והרוחני. השיר היפה אינו עומד בפני עצמו אלא נועד להעמיק את רגשותיהם הדתיים של העוסקים בקרבן ושל החוזים בו. כפיפותו של האסתטי לאתי משרתת את שניהם – האסתטי מקבל משמעות ותוכן, והאתי מקבל נופך של רגש עמוק.
אנחנו חיים כיום בחברה שקידשה את האסתטי. היפה והנעים חרגו מן המקום שאמור להיות מיועד להם והשתלטו לחלוטין על התרבות העכשווית. דוגמה מובהקת היא תפיסת דוגמנים וזמרים כגיבורי תרבות, אשר דעתם נשמעת בכל נושא העומד על הפרק. גם אם אדם יודע לשיר, זו אינה סיבה להעריץ אותו. האם השירים שלו נושאים מסר ערכי? האם הוא חכם במיוחד? האם הוא אדם טוב? כולנו נוכחים לדעת מדי פעם אילו הבלים יכולים אמנים מוכשרים לפלוט כאשר שואלים לדעתם בעניינים חשובים.
קל וחומר כאשר מדובר באדם שאינו מצטיין אפילו ביצירה מוזיקלית, וכישוריו היחידים הם חזותו החיצונית ומראהו. התורה הורתה לנו לדאוג לכוהן הגדול לבגדים מפוארים, "לכבוד ולתפארת". חכמינו הורו לנו שגם תלמיד חכם צריך להצטיין בלבוש מכובד. אך במקרים הללו היופי החיצוני נועד לשרת את העומק הפנימי, ואינו מטרה העומדת בפני עצמה. חברה שבה האסתטי גובר על האתי, חברה שהערך הנשגב ביותר שלה הוא היופי, היא חברה מעוותת וגם מסוכנת. היופי חשוב ומועיל, אך הוא רק "עבודת עבודה" – נועד לשרת את המוסר ואת הערכים, שהם האמורים לנווט את מהלכי חיינו.