פרשת תזריע מצורע – החופש המוחלט של הסוציומט

כשפורצת מגפה, אנחנו מיד מאשימים את הפרות. כאשר מתגלה זן חדש של שפעת, אנו מיד חושדים שווירוס שתקף פרות עבר מוטציה. יש הטוענים שגם האיידס מקורו בווירוס שתקף בעבר חיות, ועבר מוטציה קטלנית. אך כאשר התורה מתארת מחלה, אין היא מעבירה הלאה את האשמה. המחלות המתוארות במקרא באות כעונש מוסרי על מעשי האדם. הבולטת בהן היא מחלת הצרעת.

 

חז"ל הסבירו שמחלת הצרעת באה כעונש על חטאים בתחום החברתי, ובעיקר על לשון הרע (ערכין ט"ו ע"ב). במקום אחר (ויקרא רבה ט"ז, א') חז"ל מונים חטאים נוספים שהעונש עליהם הוא צרעת, ומזכירים בהקשר זה פסוקים ממשלי: 'עינים רמות, לשון שקר וידיים שופכות דם נקי; לב חורש מחשבות אוון, רגליים ממהרות לרוץ לרעה; יפיח כזבים עד שקר ומשלח מדנים בין אחים' (משלי ו',י"ז-י"ט).

 

המכנה המשותף – כל אלו הם חטאים חברתיים, הפורמים את הרקמה העדינה של הקהילה והחברה.

פילוסופים נחלקו בנוגע ליחס שבין היחיד לבין החברה. אריסטו טען שהנתון הראשוני שלנו הוא החברה, והיחיד הוא רק אחד מאיבריה, ואין לו קיום עצמאי. רוסו טען כנגדו שהנתון הראשוני הוא היחיד, והחברה היא רק צירוף של יחידים המסכימים לוותר על חלק מזכויותיהם למען היתרונות של החיים בצוותא. אך אלו וגם אלו מודים שחיי החברה הם נכס חיוני של האנושות.

 

המרקם החברתי הוא הכי חזק בעולם והכי חלש בעולם. לכל בני האדם יש צורך עז בחברה, לכן סביר להניח שלנצח יחיו בני האדם בתוך מסגרת קהילתית כלשהיא. מנגד, האופי של המסגרת הזו רגיש ועדין מאין כמותו. גם אם אי-אפשר לנתק לחלוטין את רקמת ההשתייכות החברתית, אפשר לפצוע ולכער אותה. ישנן חברות אשר יחסי האנוש בהן מתבססים על רמייה ושקר, טינה וחשדנות.

 

כדי לשמור על החברה שלנו היא צריכה טיפוח מתמיד ותשומת לב מתמשכת. מרשל מקלוהן סיפר על כפר בהודו שחובר בידי נציגי אונסק"ו למים זורמים. כעבור זמן קצר באו נציגי הכפר וביקשו לנתק את הברזים. המפגש ליד הבאר, אמרו, היה המוקד החברתי של חיינו; בלי הבאר, חיינו החברתיים התרוששו (להבין את המדיה, עמ' 106). ההיסטוריה מוכיחה שאפשר לקיים קהילות גם כשיש מים זורמים, אך תשומת הלב של ההודים ליחסים החברתיים שלהם ראויה להערצה.

 

רש"ר הירש מסביר שתהליכי הטהרה של המצורע מסמלים את חזרתו לחיק החברה. המצורע חוזר אל המחנה, ומשקם את גישתו החברתית. בתהליך הטהרה, בין היתר, נשחטת ציפור דרור. הציפור הזו מסמלת את החופש המוחלט של הסוציומט. שחיטת הציפור מסמלת את נכונותו של המצורע לוותר על החופש הזה. אין ספק שהחברה מגבילה את החירות שלנו, מי שחי בחברה לא יכול לעשות בדירה שלו מסיבת טרנס באמצע הלילה, לא יכול לצאת לרחוב מעורטל, חייב לשלם מסים ולשרת בצבא. אבל הוויתור הזה על חירות אישית הכרחי וחיוני לקיומנו. הקיום מחוץ לקהילה ידרוש מאתנו קרבנות גדולים הרבה יותר. במישור הפיזי, אף אחד מאתנו לא מסוגל לייצר לבדו את כל הדברים הנחוצים לו כדי לנהל חיים נורמליים. במישור הנפשי, הרצון לחברת בני אדם הוא אחד היצרים הבסיסיים שלנו. מי שפוגע באחווה הקהילתית, כורת את הענף שהוא יושב עליו, יחד עם כולנו.

Facebook
Twitter
LinkedIn
Pinterest

עוד בקטגוריה

[kipa_sub_cat]

רשימת התפוצה

רוצות לקבל עדכונים על הנעשה במדרשה? הזינו את כתובת הדוא"ל שלכם בתיבה והצטרפו לרשימת התפוצה שלנו 

jQuery(document).ready(function() { });