שלוש פעמים בתחילת הפרשה מודגשת התמידיות של האש על גבי המזבח: "צַו אֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו לֵאמֹר זֹאת תּוֹרַת הָעֹלָה הִוא הָעֹלָה עַל מוֹקְדָה עַל הַמִּזְבֵּחַ כָּל הַלַּיְלָה עַד הַבֹּקֶר וְאֵשׁ הַמִּזְבֵּחַ תּוּקַד בּוֹ … וְהָאֵשׁ עַל הַמִּזְבֵּחַ תּוּקַד בּוֹ לֹא תִכְבֶּה … אֵשׁ תָּמִיד תּוּקַד עַל הַמִּזְבֵּחַ לֹא תִכְבֶּה".
האש שדלקה על גבי המזבח הייתה תמידית, אש ללא הפסקה. בכל בוקר היה הכהן מכין עצים רבים על המזבח, והאש דלקה במשך כל היום והלילה. וכך הרמב"ן מסביר: "ולפי דעתי, מה שאמר (פסוק ו) אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה, מצוה לכהנים בקיום האש, כמו שאמר (פסוק ה) ובער עליה הכהן עצים, וצוה שיזהרו בזה ויערכו אש ועצים הרבה שתוקד האש תמיד כל היום וכל הלילה, והזהיר בלאו שלא תכבה לעולם. והנה אם נתעצלו הכהנים וכבתה האש עברו בלאו".
לדעתו, על הכוהנים הייתה מוטלת חובה לשמור על אש תמידית על גבי המזבח. במדרשי ההלכה אנו מוצאים ההגדרות נוספות לאש תמיד וכך כתוב בספרא (צו פרשה א'): "אש תמיד, תמיד אף בשבת, תמיד אף בטומאה, לא תכבה אף במסעות, מה עושים לה כופים עליה פסכתר (כלי נחושת על מנת למנוע שריפה) דברי רבי יהודה …"
בשעה שנדד המשכן עם ישראל האש נותרה דלוקה על גבי המזבח. מצות הדלקת האש על המזבח אינה נדרשת רק לשם הקרבן אלא מצווה עצמאית ייחודית, שהאש תישאר תמידית – לכבוד שמים. וכך נפסק ברמב"ם (תמידין ומוספין ב,ד) כאשר דן על האש לסוגיה השונים: "שלש מערכות של אש עושין בראש המזבח בכל יום, ראשונה מערכה גדולה שעליה מקריבין התמיד עם שאר הקרבנות, שניה בצדה קטנה שממנה לוקחין אש במחתה להקטיר קטורת בכל יום, שלישית אין עליה כלום אלא לקיים מצות האש שנאמר אש תמיד תוקד".
בצד מערכה של אש שעליה היו מקריבים קרבנות, הייתה מערכה של אש הדולקת בכל עת ומוגדרת אש תמיד. נוכל להקיש בין מודל 'אש התמיד' שבמשכן , למודל של החיים הדתיים שלנו ברשות הרבים. כאשר אדם מצוי בבית הכנסת ובבית המדרש הוא מתפלל ולומד, ועושה רצון קונו. התמודדות אחרת צפויה לאדם היוצא מכותלי בית המדרש. בחוץ אורבות לאדם סכנות רוחניות. בכל אתר ואתר זקוק האדם לאש תמידית כאותה האש שדלקה על גבי המזבח. תמידות האש נבחנת לא רק בזמן שהמשכן עומד על כנו וקרבן קרב על המזבח, אלא גם כאשר נאלצים לקפל את המשכן ולנדוד במרחבי המדבר עם המזבח 'אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה'.
כך האדם צריך לדעת, שבשעה שהוא יוצא ובא, דולקת בקרבו אש מוסרית וכל מעשיו יונקים מאש יוקדת הבוערת בעצמותיו. השפת אמת בדרשתו לשבת הגדול התייחס לכך שאש תמיד כתובה בתחילת הפרשה שלש פעמים: "וע"ז [=על זה] נאמר אש תמיד תוקד שהוא הבטחה ג"כ [=גם כן], שלעולם לא יוכל לכבות התלהבות התקוע בלב איש ישראל לה' אחד. ובאמת זאת הנטיעה היא בכח האבות. ורמז על זה ג"פ [שלש פעמים שהאש כתובה]… והם ג' אבות התלהבות בבחי' אהבה. ויראה. ואמת". לדבריו, האש נטועה בתוכנו מכוח האבות ואנו זקוקים להעצימה.
התורה חששה מפערים היכולים להתגלות בין התאוריה למעשה, ובלשונה הטהורה ניסחה את המצוה: "צַו אֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו לֵאמֹר' ודורשים חז"ל: 'אין צו אלא לשון זרוז מיד ולדורות".
מסביר החתם סופר בספרו תורת משה שהסכנה קיימת דווקא במצווה המוטלת על האדם בכל עת ובכל שעה, במקום שהתביעה שגרתית – שם אורבת הסכנה. ולכן דווקא משום שמצווה זו מוטלת על כהן גדול ומדי יום הוא מקיימה באופן זהה, גם בעת הציווי וגם לדורות, יש מקום לחשוש שהכהן הגדול יקיימה בדרך של שגרה, של מצוות אנשים מלומדה. על כן יש צורך בזירוז מיוחד.
כך גם ביחס לעבודת ה' שלנו. התביעה להיות עבד ה' בכל עת קשה ומייגעת, ולכן עלינו לזרז את עצמנו בכל עת על מנת שסכנת השגרה לא תגבר עלינו – 'אש תמיד תוקד בו'. ימי הפסח הם ימים של שריפת החמץ וכילויו – זה הזמן להתלהב ולשקוע במצוות ולהבעיר את האש שבתוכנו.