פרשת ויקהל פקודי – מגדל בבל בחלל

לקומוניסטים היה מאז ומעולם תסביך ביחס לאלוהים. בימי הקרבות העזים של מלחמת העולם השנייה, כשסטלין ניסה לעורר את הפטריוטיות הרוסית המסורתית, הודפסה לראשונה המילה "אלוהים" בפרבדה באות גדולה. אך אחרי המלחמה חזר השלטון הסובייטי לסורו; והקוסמונאוט הרוסי הראשון שיצא לחלל, הכריז באיוולת שחצנית: "עליתי לשמים, ולא ראיתי את אלוהים". כך ניסו הקומוניסטים לייסד את מגדל בבל המודרני – אימפריה של כפירה. הם נלחמו באלוהים, בין היתר משום שניסו להפוך את האדם לאל. וזהו לקח נוסף מקריסת הקומוניזם: כשמנסים להפוך את האדם לאלוהים, בסופו של דבר הוא הופך לעבד.

 

אמנם, הדגשת הפער שבין האדם לאלוהים, אינה מוחקת את הצד השווה ביניהם. האדם נברא בצלם אלוהים, וטבוע בו חותמו של בוראו. רש"י מספר לנו, בעקבות חז"ל, שבצלאל הצליח לשחזר בעצמו את כוונת ה' בבניית המשכן: "אפילו דברים שלא אמר לו רבו, הסכימה דעתו למה שנאמר למשה בסיני. כי משה ציווה לבצלאל לעשות תחילה כלים ואחר כך משכן. אמר לו בצלצל: מנהג העולם לעשות תחילה בית, ואחר כך משים כלים בתוכו… אמר לו משה: בצל אל היית, כי בוודאי כך ציווה לי הקב"ה!" (רש"י, שמות ח, כ"ב).

 

אם שיקולים אנושיים יכולים לעתים לכוון לדעתו של הקב"ה, הרי שהפער המוחלט בין האדם לאלוהיו אינו מוחק את הדמיון והקשר שביניהם. בצלאל מצליח לשחזר חלק משיקוליו של הקב"ה ולקלוע לציוויו. זהו היגד רב-עוצמה בדבר הקשר בין שמים וארץ.

 

אך המדרש בפרשת פקודי מתאר גם את הצד האחר, את המקרים שבהם יד אדם קצרה, ואנו זקוקים להתערבותו של הקב"ה. המדרש מספר שאף אדם אחד לא היה מסוגל להקים את המשכן בגלל כובד הקרשים, והקב"ה הורה למשה: "עסוק אתה בידך, נראה כמקימו, והוא נזקף וקם מאליו" (רש"י, שם לט, לג). מהר מאוד מגלה האדם שיכולתו מוגבלת, שיש דברים שהוא אינו יכול לעשותם לבדו, ויש מקומות שהוא אינו יכול להגיע אליהם. כך גם מסתיימת הפרשה: "ולא יכול משה לבוא אל אוהל מועד, כי שכן עליו הענן" (שמות מ', ל"ה).

 

גם במישור האינטלקטואלי דעתנו לעתים קרובות קצרה מלהבין את עומק מחשבתו של בוראנו. כך כתב הרמב"ם בסוף הלכות מעילה, הדנות באיסור להשתמש בבעלי חיים שהוקדשו ובחפצים שהוקדשו: "ראוי לאדם להתבונן במשפטי התורה הקדושה ולידע סוף עניינם כפי כוחו. ודבר שלא ימצא לו טעם ולא ידע לו עילה אל יהי קל בעיניו, ולא יהרוס לעלות אל ה' פן יפרוץ בו, ולא תהא מחשבתו בו כמחשבתו בשאר דברי החול. בוא וראה כמה החמירה תורה במעילה. ומה אם עצים ואבנים ועפר ואפר, כיון שנקרא שם אדון העולם עליהם בדברים בלבד נתקדשו, וכל הנוהג בהן מנהג חול מעל בה, ואפילו היה שוגג צריך כפרה; קל וחומר למצווה שחקק לנו הקדוש ברוך הוא, שלא יבעט האדם בהן מפני שלא ידע טעמן, ולא יחפה דברים אשר לא כן על השם, ולא יחשוב בהן מחשבתו כדברי החול. הרי נאמר בתורה "ושמרם את כל חוקותיי ואת כל משפטיי ועשיתם אותם". אמרו חכמים: ליתן שמירה ועשייה לחוקים (=שאינם מובנים) כמשפטים (=המצוות המובנות). (הלכות מעילה פ"ח ה"ח).

 

הרמב"ם אינו דורש מאתנו לחדול מניסיונותינו להבין את דרכיו ואת טעמי מצוותיו של הקב"ה. להפך: ראוי לאדם לעשות כך "כפי כוחו". אך הרמב"ם תובע מאתנו זהירות, איפוק וענווה, כשאנו באים לעסוק בדבר ה' הקדוש והנצחי. הקב"ה העניק לנו יכולת אינטלקטואלית, אך הוא גם מזהיר אותנו לבל נשכח את מגבלותיה.

Facebook
Twitter
LinkedIn
Pinterest

עוד בקטגוריה

[kipa_sub_cat]

רשימת התפוצה

רוצות לקבל עדכונים על הנעשה במדרשה? הזינו את כתובת הדוא"ל שלכם בתיבה והצטרפו לרשימת התפוצה שלנו