בשיר הבה נגילה מופיע אחד מהסילופים המפורסמים ביותר בתולדות הזמר העברי. הגרסה העממית הוסיפה לשיר את השורה "מוכרחים להיות שמח", במקום "עורו אחים בלב שמח". דומני שפרויד היה מסכים לאבחנה שלי כי זה אינו שיבוש סתמי, אלא עדות לתפישה רווחת בחברה הישראלית, המקדשת את השמחה. אך האם באמת מוכרחים להיות שמח?
היהדות מכירה מצווה לשמוח בזמנים ובאירועים מיוחדים. אנו שמחים בשמחת חתן וכלה, ואנו שמחים בשלושת הרגלים. שיר פופולארי, המתבסס על דברי ר' נחמן מברסלב, אומר: "מצווה גדולה להיות בשמחה תמיד". עברתי על כל תרי"ג המצוות, ולא מצאתי שום מצווה להיות בשמחה תמיד. יש זמנים שבהם אדם שמח, ויש זמנים שבהם אדם עצוב.
רבים מנסים להוכיח את דבריו של ר' נחמן מן הפסוקים הבאים: "תחת אשר לא עבדת את ה' אלוהיך בשמחה ובטוב לבב מרוב כל. ועבדת את אויביך, אשר ישלחנו ה' בך, ברעב ובצמא ובעירום ובחוסר כל" (דברים כח, מז-מח). הפירוש הפשוט לפסוקים אלו הוא שבני ישראל לא עבדו את הקב"ה בזמן שחיו בשלווה ובשמחה, ולכן יעבדו את אויביהם מתוך חיים של רעב ומחסור. הביטוי "בשמחה ובטוב לבב" מתאר בסך הכול את תנאי החיים שאִפשרו לעם ישראל לעבוד את ה' מתוך שפע.
אך יש הדורשים את הפסוק באופן אחר, בעקבות פירושו של הרמב"ם: "השמחה שישמח אדם בעשיית המצוות ובאהבת האל שציווה בהן, עבודה גדולה היא; וכל המונע עצמו משמחה זו ראוי להיפרע ממנו, שנאמר 'תחת אשר לא עבדת את ה' אלוהיך בשמחה ובטוב לבב'" (משנה תורה, הלכות שופר וסוכה ולולב, פרק ח' הלכה ט"ו). הרמב"ם מפרש שהביטוי "בשמחה ובטוב לבב" אינו תיאור של תנאי החיים החיצוניים, אלא תיאור המתייחס לאופייה של עבודת ה' עצמה – מי שאינו עובד את ה' מתוך שמחה, ראוי לעונש. נראה לכאורה שהרמב"ם קובע שאכן צריך להיות בשמחה תמיד, בניגוד לטענה שהצגתי.
אך שימו לב להקשר שבו הרמב"ם מביא הלכה זו. הרמב"ם מדבר כאן על שמחת בית השואבה שבחג הסוכות. על שמחה בסוכות נצטווינו במפורש בפסוקים: "ושמחת בחגך" (דברים ט"ז, י"ד). נראה שהרמב"ם מעולם לא טען שהשמחה צריכה להיות מאפיין תמידי ובלעדי של עבודת ה'. השמחה צריכה להיות נוכחת כחלק מהמערך הרגשי המורכב של עובד ה', הכולל גם עצב, כעס ורגשות נוספים. בזמנים מיוחדים ובאירועים בולטים השמחה מתבטאת באופן דומיננטי ומשתלטת על המערך הרגשי שלנו. אך רק בזמנים אלה. למה בעצם לא לשמוח תמיד?
נראה שאפשר למצוא שתי סיבות מרכזיות להסתייגות. ראשית, יש לחשוש שמא השמחה תהפוך לקלות ראש של ריקנות. הרמב"ם עמד גם על החשש הזה: "כשאדם אוכל ושותה ושמח ברגל, לא יימשך ביין ובשחוק ובקלות ראש ויאמר שכל מי שיוסיף בזה ירבה במצוות שמחה. שהשכרות והשחוק הרבה וקלות הראש אינה שמחה אלא הוללות וסכלות, ולא נצטווינו על ההוללות והסכלות, אלא על השמחה שיש בה עבודת יוצר הכל" (משנה תורה, הלכות יום טוב, פרק ו' הלכה כ'). פעמים רבות ה"שמחה" משמשת תירוץ להוללות פרועה. לכן יש צורך להגביל את השמחה הזו.
יש גם סיבה נוספת, עקרונית יותר, שבגללה אין עלינו חובה לשמוח תמיד : העולם באופן כללי אינו משמח עד כדי כך. הקִרבה המיוחדת לה' בשעת העלייה לרגל היא אכן עילה לשמחה, אך מהלך החיים הרגיל מציב בפנינו גם אתגרים קשים ומציג לעינינו לעתים מחזות מצערים. התגובה לכל אלו אינה יכולה להיות שמחה אוטומטית, אלא כובד ראש, מחשבה עמוקה ושאיפה לתיקון. כך ניסח זאת הרב סולובייצ'יק, המתאר את דרכו של 'איש ההלכה': "כשאיש ההלכה שמח, הוא יודע שאין החיים עלי אדמות גורמים לשמחה מוגזמת, ואין הוא מגדיש את הסאה בשעת דיצה וגילה" (איש ההלכה, עמ' 69).
בספרו מן הסערה הוסיף הרב סולובייצ'יק שרגש הוא תמיד תגובה למצב מסוים – לאדם או לאירוע שנתקלנו בו. כיוון שיש בעולם לא מעט אנשים רעים ואירועים שליליים, התגובה הרגשית שלנו אינה יכולה להיות תמיד חיובית. אדם שחווה אירוע שלילי אינו צריך לשמוח.
תורת ישראל ממליצה על חיים של איזון רגשי, שאין בהם נטייה אוטומטית לרגש אחד בלעדי. הגמרא במסכת ברכות מביאה ברייתא שלפיה אין עומדים להתפלל "אלא מתוך שמחה של מצווה" (ברכות לא ע"א) אך סמוך לה מוזכרת המשנה שלפיה אין עומדים להתפלל "אלא מתוך כובד ראש" (ברכות ל' ע"ב). הגמרא שם מזכירה פסוק המלמד על הצורך בשילוב של רגשות שונים: "עבדו את ה' ביראה, וגילו ברעדה" (תהילים ב', י"א) ומפרשת הגמרא: "במַקום גילה, שם תהא רעדה". דרוש מאתנו שילוב מורכב של רגשות מגוונים, כדברי קהלת "עת לבכות ועת לשחוק". עצם הגבלת השחוק ל"עת" מסוימת מלמדת אותנו שאין השמחה צריכה או יכולה להיות רגש בלעדי בתודעתנו.