פסוקי הפתיחה של פרשת בשלח צריכים להיות ממוסגרים על קיר לשכתו של קצין חינוך ראשי: "ויהי בשלח פרעה את העם, ולא נחם אלוהים דרך ארץ פלשתים כי קרוב הוא, כי אמר אלוהים – פן יינחם העם בראותם מלחמה, ושבו מצרימה." (שמות יג, יז).
נראה שהמטרה הראשונית של הפסוקים הללו היא להסביר לנו כיצד בכלל נקלעו ישראל לשפת ים סוף. הקב"ה קבע את נתיב דרכם לא רק על פי שיקולים גאוגרפיים, אלא התחשב גם ברוח העם.
מה התועלת בהארכת המסע? יש שהסבירו שכך תיחסך מהעם ההיתקלות הצפויה עם כוחות המשמר המצריים שעל דרך המלך ממצרים לעזה. אחרים ביארו שאם ילכו בדרך עקלקלה, לא יוכלו בני העם לשוב למצרים אף אם ירצו, כי לא ידעו את הדרך. בעיניי נושא חן במיוחד ההסבר החינוכי – אם הדרך תהיה ארוכה, בני ישראל יספיקו להתגבש ולצבור אומץ לקראת מלחמות הכניסה לארץ. לפי הסבר זה, מטרת הנתיב החדש היא לתת למשה זמן לחנך את העם לעמוד במלחמות. במצבו הנוכחי, עם ישראל לא יוכל להילחם. ואכן בהמשך הפרשה אנו רואים שהעם פוחד להילחם, ומשה נאלץ להרגיעם: "ה' יילחם לכם, ואתם תחרישון." (שם יד, יד). את מצבו של העם בשעה זו היטיב לתאם הרמב"ם: "שאין מטבע האדם שיתחנך על שירות של עבדות בחומר ובלבנים ובמה שדומה להם, ואחרי כן מיד ירחץ את ידיו מלכלוכם ויילחם בבת אחת בילידי הענק". (מורה נבוכים, חלק ג', פרק ל"ב).
רוח הלחימה היא מרכיב חיוני בכל צבא. העדר רוח לחימה מביא לתבוסה מוחצת. בשנת 1519 למניינם נחת בחוף מקסיקו המצביא הספרדי קורטס, ועמו כשש מאות חיילים. בכוח זה הצליח קורטס לכבוש את האימפריה האצטקית, שהייתה בה אוכלוסיה של מיליונים רבים. אחת הסיבות לתבוסת האצטקים הייתה הופעת הפרשים הספרדים על סוסיהם, שנדמו למקומיים כחיה מיתולוגית מאיימת. סיבה אחרת הייתה מחלת האבעבועות השחורות שהביאו עמם הספרדים, שקטלה בעיקר את האצטקים הלא מחוסנים; מעבר לפגיעה הממשית, רוחם של האצטקים נפלה בשל המחלה המסתורית, שאינה פוגעת באויביהם. באופן דומה כבש פיסארו בשנת 1532 את אימפריית האינקה הענקית, כשלצדו פחות ממאתיים חיילים (רובים חיידקים ופלדה, עמ' 164). בלי הרוח, הטנקים לא יזוזו.
אבל אין די ברוח. מיד אחרי הפסוק המתאר את דרכם של בני ישראל, המופיע בתחילת הפרשה, נכתב הביטוי הבא: "וחמושים עלו בני ישראל מארץ מצרים." (שם יג, יח). על פי הפשט פסוק זה מתאר לנו את ההכנה הכוללת של בני ישראל למלחמה. צריך לזכור שגם אחרי הארכת הנתיב, בשלב זה לא היה מדובר בארבעים שנה. הדחייה הזו נגזרה על בני ישראל רק אחרי חטא המרגלים. התכנית המקורית הייתה להכניס את בני ישראל לארץ לאחר זמן לא ארוך של "טירונות" במדבר. הקב"ה ושליחו משה מכינים את בני ישראל למלחמה משני היבטים: רוח קרב וגם ציוד לחימה תקין.
כשהייתי חייל בסדיר, היה בצה"ל "אגף אפסנאות"; היום יש לו שם חדש, בסגנון "אגף השינוע והמינוע". אבל בשטח עדיין נשארו אותם אפסנאים, הקושרים ערמות של מדים ומשמנים נשקים חלודים. בלי אפסנאות – הצבא לא יזוז.
כאשר המצרים מתקרבים לים סוף, בני ישראל אינם נלחמים בהם. ה' קורע לישראל את הים, ומטביע בו את המצרים. בסיום הפרשה אנו נפגשים בהתמודדות נוספת בין ישראל לעם נוכרי: "ויבוא עמלק ויילחם עם ישראל ברפידים." (שם יז, ח). עם ישראל נלחם בעמלק, אך שוב נעזר בנס אלוהי. משה עולה לגבעה עם מטה האלוהים: "והיה כאשר ירים משה ידו – וגבר ישראל, וכאשר יניח ידו – וגבר עמלק." (שם, יא). לכאורה לפנינו עוד חוליה בשרשרת הנסים של מטה הא-לוהים, אך למעשה יש כאן שלב מעבר. אמנם מדובר בהתערבות אלוהית, אך הפעם אין חריגה מגדר הטבע. אין כאן נס פלאי, אלא עזרה לבני ישראל הנלחמים. לאט, בתהליך חינוכי ארוך ומתמשך, יצברו בני ישראל ביטחון עד שיוכלו להילחם בלא נסים גלויים. גם אז לא יהיו בני ישראל לבדם, אך יזכו לעזרת ה' בסתר, ולא בגלוי; בזכות, ולא בחסד. שאיפתו של ה' היא לכונן את בני ישראל כעם אמיץ, שאינו נרתע מהתמודדות אף שאינו שש למלחמה. כאשר הוא נקרא להגן על עצמו, יתייצב עם ישראל איתן, וידע שמאחורי הקלעים מסייע בידו גם ריבון העולם.