הביטוי "שוביניזם" נגזר משמו של שובין, חייל צרפתי נאמן בצבאו של נפוליאון. האם שובין שנא נשים, או זלזל בהן? כלל לא בטוח (אם כי מסתבר שכן). שובין היה ידוע בנאמנותו הקנאית לצרפת ולנפוליאון, ועל שמו נטבע הביטוי "שוביניזם", כמייצג לאומנות קיצונית. אז מתי הפך התואר "שוביניסט" לכינוי לגבר המאמין שנשים ממצות את מיטבן בשטיפת רצפות? הפמיניסטיות של שנות השישים השתמשו בביטוי "שוביניסט גברי", כלומר – לאומן של "הגזע" הגברי. הצלחתו של הביטוי הייתה כל כך גדולה, עד שהוא דחק לגמרי את משמעותו המקורית של המושג. בעיניי, ההצלחה הלשונית הזו היא אחת ההוכחות החזקות ביותר להצלחתה של המהפכה הפמיניסטית (וזאת בלי לחוות דעה על ערכה). מהפך לשוני זה לא רק מעיד על ההצלחה הפמיניסטית, אלא אף תורם לה: השליטה על הלשון היא אחד הכלים החשובים ביותר לעיצוב התודעה.
דוד גרוסמן כתב פעם שעד שהומצאה המילה "תסכול" בשנות השבעים, ישראלים לא היו מתוסכלים, אלא רק עצובים או מאוכזבים. המצאת המילה תסכול הרחיבה את מגוון הרגשות שדוברי עברית חשים. יודעי דבר טוענים שרק בעברית קיים הביטוי "דווקא!" או "בפרינציפ!", וגם זה מלמד אותנו משהו על האופי הישראלי. השפה משקפת את האופי, וגם תורמת לעיצובו.
המילים שאנו משתמשים בהן קובעות את התודעה שלנו גם בתחום המדיני. אם היינו שומעים שצה"ל הטיל מצור על הערים הפלשתיניות, היינו נעים באי נוחות (לא מוצדקת) במושבנו: בכל זאת, רמאללה אינה טרויה. אבל צה"ל אינו מטיל "מצור", אלא "כתר"; וזה כבר דבר אחר לגמרי. "כתר" הוא מושג מעולם האצולה, שאינו גורם שום אי נוחות מוסרית. אם אכילס ואגממנון היו מטילים על טרויה "כתר", אולי לא היו צריכים להשתמש בסוס ההוא. במקרה זה, באופן חריג, צה"ל גובר על אויבינו גם בזירה הלשונית וההסברתית.
התורה הכירה במשמעות המרכזית של השפה בעיצוב עולמנו. כאשר ניתנו לנו עשרת הדיברות, נכללו בהם לא רק "לא תרצח" ו"לא תגנוב", ולא רק "לא יהיה לך אלוהים אחרים על פני", אלא גם האיסור : "לא תישא את שם ה' אלוהיך לשווא" (שמות כ', ז'). חז"ל למדו מפסוק זה את האיסור על שבועת שווא. אך הרמב"ן העיר שעל פי הפשט, פסוק זה אוסר גם הזכרת שם שמים לבטלה, בלי קשר לשבועה. אסור להזכיר סתם את שמו של ה'. מדוע איסור זה נכלל בעשרת הדיברות? איך אפשר להשוות אותו לאיסורים מרכזיים כמו "לא תרצח" ו"לא תגנוב", ואפילו "כבד את אביך ואת אמך"?
התורה מחנכת אותנו כאן להכרה במשמעותה של השפה. המושגים שאנחנו חושבים ומדברים בהם, קובעים את תכניה של המחשבה. אם נתרגל לא להזכיר את שמו של ה' לשווא, נפנים את היחס הנפשי של כבוד ויראה כלפי ה'.
עם זאת, התורה אינה אוסרת לחשוב לשווא על שמו של ה'. האיסור מתייחס רק לדיבור. התורה בהחלט מציבה לאדם תביעות לגבי עולמו הפנימי. אפילו בעשרת הדיברות נכללה תביעה כזו: "לא תחמוד". גם האיסור על הזכרת ה' לשווא – מגמתו עיצוב הנפש והאישיות. אך רמת השליטה שתובעים מהאדם בנוגע לדיבורו, גבוהה יותר מרמת השליטה שתובעים ממנו ביחס למחשבותיו ולרגשותיו. הדיבור מוציא את ההרהור לרשות הרבים, והופך אותו מהגיג תועה לאמירה מגובשת. לפעמים באמצע ויכוח אתה מוצא את עצמך מבטא עמדות שבתחילת הוויכוח כלל לא ידעת שאתה מאמין בהן. המחשבה יכולה להיות מקוטעת וחלקית, קופצת מעניין לעניין ולא ממוקדת, אך הדיבור מעצם טבעו דורש עקביות ושיטתיו, ובכך הוא מגבש ומעצב את המחשבה.
קל יותר לשלוט בדיבור מאשר במחשבה, וגם חשוב יותר. קודם כל, מילה שנאמרת יכולה לפגוע באחרים – בעשרת הדיברות נכלל גם איסור מיוחד על עדות שקר, וישנן עוד דרכים רבות, דרמטיות פחות, שבהן מילים יכולות להכאיב. אך מילה שנאמרת יכולה לפגוע גם בדובר עצמו. כאשר אני מבטא בקול רם בדל הרהור מעורפל, הוא הופך לעמדה מגובשת ומעוצבת, החוזרת ומשפיעה על אישיותי. הרב סולובייצ'יק מסביר שזוהי אחת הסיבות לחיוניות של וידוי בקול בתהליך התשובה : הרהורי תשובה קלושים הופכים לעמדה נפשית מגובשת כאשר הם מובעים בקול רם. אזכרת שם ה' לשווא היא פעולה ממשית, הצהרה נחרצת, הפוגעת ביחס הכבוד והיראה שהאדם צריך לרחוש כלפי אלוהיו.
שפה נקייה ובהירה, מרגילה אותנו לחשיבה נקייה ובהירה, ומולידה אישיות טהורה. אומרים שהשפה היא ראי הנפש. האמת היא, שלפעמים הנפש היא ראי השפה.