פרשת וארא – החרטומים והאצטקים

כל פגישה עם אדם חדש אנו פותחים בהצגת השמות: נעים מאוד, חיים נבון; נעים מאוד, ג'ורג' בוש. כבר משמו של ספר שמות, העוסק בקימומו של עם ישראל ובפגישתו הראשונית עם ה', אפשר לראות שגם הוא מתאפיין בעיסוק רב בנושא השם. מה שמו של הקב"ה? השאלה הזו עולה כבר בפרשת שמות, שם שואל משה : "ואמרו לי מה שמו, מה אומר אלהם?" (שמות ג, יג).

דיון שנראה דומה חוזר בתחילת פרשת וארא. הקב"ה אומר למשה: "וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב בא-ל ש-די, ושמי ה' לא נודעתי להם" (שם ו, ג). הפסוק הזה קשה מאוד להבנה – הרי הקב"ה התגלה לאבות פעמים רבות בשם ה'! על כן פירשו כל המפרשים, שאין הכוונה כאן לשם שבו השתמש הקב"ה, אלא למידה ממידותיו. ישנה מידה אחת של הקב"ה, שלא באה לידי ביטוי ביחסיו עם האבות. המפרשים העלו כאן כמה הסברים, ובין היתר בולטת הצעה אחת שהעלה הרמב"ן: הרמב"ן הציע שלאבות לא עשה ה' נסים גלויים, אלא רק נסים נסתרים שלא חרגו ממנהגו של העולם; אך עתה, ביציאת מצרים, עומד ה' לעשות נסים גלויים.

רבי יהודה הלוי הסביר שהאבות לא נזקקו לנסים גלויים מפני שאמונתם בקב"ה הייתה איתנה ומושרשת (ספר הכוזרי, מאמר שני, ב). כלומר יש כאן ביקורת על בני ישראל היושבים במצרים, שנזקקו לנסים כדי להאמין. נראה שמי שצריך נסים גלויים כדי להאמין, יש מקום לחשוש שגם לאחר שיראה את הנסים הללו ויתחיל להאמין, אמונתו תהיה גרועה ורופפת. וכך כתב הרמב"ם, בהקשר מעט שונה: "שהמאמין על פי האותות יש בלבו דופי (= ספק), שאפשר שיעשה האות בלט וכישוף" (הלכות יסודי התורה ח, א). באמונה המבוססת על נסים תמיד גלום ספק מסוים, שמא מדובר בלהטוט ובאשליה. הרי פעמים רבות במהלך ההיסטוריה הסתבר שמה שנראה כנס, היה בעצם מאורע טבעי לחלוטין. כאשר קורטז הספרדי פלש לאמריקה בשנת 1519, האצטקים הנדהמים הניחו שפרשיו הרוכבים על סוסיהם הם חיה אחת, מין קנטאור אינדיאני, ונרתעו מלהילחם כנגד הנס המופלא הזה. בלבו של מי שראה נס, תמיד ינקר החשש שמא גם הוא ניצב מול האירוע כאצטקי, שרק בגלל ידע לקוי חושב שמדובר בפלא.

אך לא רק משום כך אמונה כזו היא בעייתית. אמונה המבוססת על נסים מתמקדת בהיבט מסוים מאוד של הקב"ה – עצמתו המרובה. אדם שמתחיל להאמין בגלל נסים, רואה את הקב"ה רק כשליט רב עצמה, או כמין קוסם-על. הוא נתפס להיבט ספציפי של אלוקים, ורואה בו חזות הכול. העובדה הזו באה לידי ביטוי בולט בתחרות המגוחכת שיש בפרשת וארא בין משה, נציג ה', לבין החרטומים – מי מסוגל לעשות "נסים" גדולים יותר. כאשר נכנעים החרטומים ואומרים לפרעה: "אצבע אלוהים היא" (שמות ח, טו) – לאיזה "אלוהים" הם מתכוונים? לה' אלוקי ישראל, הא-ל שהוא האמת והוא הצדק והוא האינסוף, או ל"אלוהים" שהוא בסך הכול קוסם אומן או חרטום בכיר? מי שמתנה את אמונתו בנסים כבירים מגיע לאמונה ילדותית התופסת את הקב"ה כשליט חזק, ותו לא. ואכן, גם לאחר שנכנע פרעה, אומר לו משה: "ואתה ועבדיך, ידעתי כי טרם תראון מפני ה' אלוקים" (שם ט, ל). ההכרה בכוחו הגדול של הקב"ה, אינה מביאה לאמונה אמתית, אלא רק לפחד זמני. אמונה אמתית מבוססת על הכרה פנימית בקיומו האמתי, המוחלט, השלם והנצחי של הקב"ה.

הנקודה הזו בולטת גם בפרשת שמות, בדיאלוג בין משה ואהרן לפרעה. כאשר משה ואהרן מציגים לפניו לראשונה את דרישתו של הקב"ה שישלח את בני ישראל, פרעה מגיב בזעם: "ויאמר פרעה מי ה' אשר אשמע בקולו לשלח את ישראל?! לא ידעתי את ה', וגם את ישראל לא אשלח!" (שם ה, א-ב). פרעה בכלל לא מבין מה משה ואהרן רוצים ממנו: "מי ה' אשר אשמע בקולו?!"

אז משה ואהרן עוברים לדבר בשפה שפרעה מבין: "ויאמרו אלוקי העברים נקרא עלינו; נלכה נא דרך שלשת ימים במדבר ונזבחה לה' אלוקינו, פן יפגענו בדבר או בחרב" (שם, ג). זו השפה שפרעה מבין, ואלו האלים שפרעה מכיר: אלים שצריך לעובדם רק מפחד ומאימה, "פן יפגענו בדבר או בחרב". אך האמונה באלוקי ישראל עמוקה ומשמעותית הרבה יותר מאשר תפישתו של פרעה.

בדברים אלו גלומה אזהרה לדורות. מי שמנסה לכונן אמונה בה' על בסיס תעמולה שטחית, מופתים וקסמים וכיוצא באלו – משלם מחיר כבד; גם אם הוא מצליח לשכנע, אמונה כזו היא שטחית, ילדותית ורדודה, וספק האם תחזיק מעמד לאורך זמן.

Facebook
Twitter
LinkedIn
Pinterest

עוד בקטגוריה

[kipa_sub_cat]

רשימת התפוצה

רוצות לקבל עדכונים על הנעשה במדרשה? הזינו את כתובת הדוא"ל שלכם בתיבה והצטרפו לרשימת התפוצה שלנו 

jQuery(document).ready(function() { });