בתקופת מלחמת העולם השנייה בא אחד מתלמידיו של הפילוסוף הצרפתי סארטר להיוועץ בו – הוא רוצה לעזוב את צרפת, כדי להצטרף לכוחות צרפת החופשיים של דה גול, הנלחמים נגד הנאצים; אולם לאחר שאחיו נהרג במלחמה הוא משענתה היחידה של אמו, ואם יעזוב – לא ייוותר לה דבר לחיות למענו. מה עליו לעשות? סארטר הציג את הדילמה הזו כדוגמה קלאסית לבעיה החוזרת ונשנית בחיים שלנו: איך אפשר להכריע בהתנגשות בין ערכים שונים?
כאשר ברור לנו מה הערכים שלנו מורים לנו לעשות, הדילמה העומדת לפנינו היא פשוטה באופן יחסי. בצד האחד של כף המאזניים עומדת החובה הברורה, ובצד האחר – נוחות או אינטרס. גם אם בסופו של דבר נבחר לישון שעה נוספת ולא לקום לתפילה, או לרמות את שלטונות מס הכנסה כדי לחסוך כסף לטיול מסביב לעולם, אנחנו יודעים שלא היינו בסדר. כאשר על שתי כפות המאזניים עומדים שני ערכים שונים, הבעיה חריפה הרבה יותר – איך נדע איזה ערך גובר? מה עלינו לעשות כדי להיות בסדר?
למרבה הצער התשובה אינה פשוטה וחד משמעית. כאנשים מאמינים עלינו להתבונן בהלכה ובמקרא, ולנסות להפיק מהם סדר עדיפויות ערכי. לא תמיד זה קל, ופעמים רבות עלינו להיעזר גם בחוש המוסרי שלנו, אך לעתים קרובות נוכל למצוא בתורה לפחות קווים מנחים למקרים של התנגשות בין ערכים. בתורה – כמו בחיים – נמצא על כל צעד ושעל ערכים המתנגשים זה בזה. שמעון ולוי למשל עמדו במצב שבו ערך ההגנה על כבוד אחותם התנגש עם ערך חייהם של אנשי שכם. הם בחרו כפי שבחרו, ובפרשת ויחי יעקב מעביר על הכרעתם ביקורת נוקבת ועל מעשיהם.
בסיום הפרשה אנו מוצאים דילמה ערכית דרמטית פחות ושגרתית יותר. אחי יוסף פונים אליו לאחר פטירת יעקב, ומעבירים לו מסר מאביהם המת: "אביך ציווה לפני מותו לאמר: כה תאמרו ליוסף – אנא שא נא פשע אחיך וחטאתם" (בראשית נ', ט"ז – י"ז).
אנו לא שמענו על שום מסר כזה של יעקב. ואכן רש"י כותב בעקבות חז"ל, כי האחים בדו פסוקים אלו מליבם: "שינו בדבר מפני השלום, כי לא ציווה יעקב כן, שלא נחשד יוסף בעיניו". הרמב"ן הוסיף וטען שלא ייתכן שיעקב אכן ביקש להעביר מסר שכזה, משום שיעקב – לדעת הרמב"ן – מעולם לא שמע על מכירת יוסף (רמב"ן, שם כ"ה, כ"ז).
חשוב לנתח נכון את המצב – אין כאן סתם שקר גס של האחים המפוחדים. אחי יוסף חשבו שהם נמצאים במצב של התנגשות בין שני ערכים: האמת והשלום. הם סברו שערך השלום גובר על ערך האמת, וחז"ל מלמדים זכות על בחירתם. ישנן תורות מוסר המעדיפות את האמת על פני השלום. יהודי גרמני ביקש מעוזרת הבית הארית שלו לומר לקלגסי הגסטפו שהוא איננו בבית, בשעה שיסתתר במרתף. "הר דוקטור", פקחה העוזרת עיניים תמוהות. "אתה רוצה שאני אשקר? לא קראת את קאנט?!". לאבותינו היה מוסר אחר.
האמת והשלום הם שני ערכים המתנגשים תדיר. ערך האמת אינו מתייחס רק לחובה לומר היגדים נכונים. האמת היא הצדק המוחלט, השלם, הטוטאלי; השלום היא היכולת להחליק, לעשות פשרות, לעגל פינות. חז"ל טענו שמשה ואהרן נחלקו בשאלה הזו. משה היה אומר "ייקוב הדין את ההר", אבל אהרן היה "אוהב שלום ורודף שלום, ומשים שלום בין אדם לחברו" (סנהדרין ו', ע"ב). חז"ל הסבירו שההכרעה במחלוקת הערכית הזו משפיעה גם על אופיו של התהליך המשפטי – האם צריך לעודד פשרות, או לשאוף למצות את הדין עד תומו? פשרה היא פתרון של שלום – כל אחד מבעלי הדין מרגיש שקיבל משהו. הדין המשפטי היבש הוא פתרון של אמת – אחד מבעלי הדין יזכה בכל הקופה, והשני יצא מבית הדין נזוף וממורמר. מה עדיף? דין או פשרה? הכרעת הפוסקים מורכבת ומתחשבת במכלול של גורמים; אך נראה שהנטייה היא להעדיף את השלום על פני האמת. לא בכדי מלמדים חז"ל סנגוריה על שבטי ישראל, שגם הם קיבלו הכרעה דומה.
אז מה לעשות כשאנו מתלבטים בין שני ערכים? העצה הכי טובה שאני מכיר היא לנסות לבדוק מה יש לתורה לומר. לא שזה יפתור את כל הבעיות – החיים תמיד מזמנים לנו דילמות מורכבות שקשה מאוד למצוא התייחסות מפורשת אליהן. אבל בדרך כלל נוכל לחלץ קווים מנחים או עקרונות. ואז – לנשום עמוק, לחשוב, ולהחליט. ואחר כך – לישון טוב בלילה, בידיעה שעשינו כל מה שאפשר כדי לקבל את ההחלטה הנכונה.