הני מילי – גיליון 2

בס"ד

 

       עלון בית המדרש לנשים במגדל עז                 |                        גיליון מס' 2, שבת פרשת "ויצא" התשע"ב

ה נ י  מ י ל י     

וזאת הברכה
ברכות התורה
אסתי רוזנברג
"בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱ-לֹקֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ לַעֲסוֹק בְּדִבְרֵי תוֹרָה".
"וְהַעֲרֵב נָא, ה' אֱ-לֹקֵינוּ, אֶת דִּבְרֵי תוֹרָתְךָ בְּפִינוּ וּבְפִי עַמְּךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל, וְנִהְיֶה אֲנַחְנוּ וְצֶאֱצָאֵינוּ וְצֶאֱצָאֵי עַמְּךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל, כֻּלָּנוּ יוֹדְעֵי שְׁמֶךָ וְלוֹמְדֵי תוֹרָתְךָ לִשְׁמָהּ. בָּרוּךְ אַתָּה ה', הַמְלַמֵּד תּוֹרָה לְעַמּוֹ יִשְׂרָאֵל".
"בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱ-לֹקֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, אֲשֶׁר בָּחַר בָּנוּ מִכָּל הָעַמִּים וְנָתַן לָנוּ אֶת תּוֹרָתוֹ. בָּרוּךְ אַתָּה ה' נוֹתֵן הַתּוֹרָה".

 עולם הברכות היהודי משמעותי מאוד בחיינו הדתיים. מדרש תנחומא מסיים את פירושו לתורה בקביעה שהצדיקים במותם קרויים חיים, והרשעים אף בחייהם קרויים מתים. מדוע הרשע בחייו חשוב כמת? "מפני שרואה חמה זורחת ואינו מברך יוצר אור, שוקעת ואינו מברך מעריב ערבים" (מדרש תנחומא [ורשא] פרשת וזאת הברכה סימן ז). הברכה היא המבחינה בין מוות רוחני לחיים רוחניים; ברכה היא היכולת להבחין בעולם הסובב אותנו ולא לתת לו לחלוף על פנינו מבלי לקשר אותו לקב"ה, מבלי להבחין במתרחש סביבנו. לברך משמעו לעצור רגע אחד ולהודות לקב"ה על חסדיו ועל הקשר הבלתי אמצעי שבין האדם לבוראו. רשע מוגדר כמי שאינו מקשר בין הקב"ה לעולם, חי באדישות רוחנית ואינו מקפיד  בחייו להתבונן ולהתפלל.

סוגי הברכות השונים מצביעים על עמידות דתיות שונות שבין האדם לבוראו: ישנן עמידות של הודיה והתפעלות מהעולם, יש עמידות  של קבלת רשות להשתמש בעולם, ויש עמידות שבהם האדם מבקש מהקב"ה- עמידה של תחנונים והתבטלות דתית. יש ברכות הקשורות לעולמנו הדתי – אל הקודש, ויש עמידות שקשורות לעולמנו הכללי – החול. ברכה ברכה וקסמה, ברכה ברכה ואופייה, אך אין לי ספק שעולם הברכות הינו תשתית חיינו הדתיים.

למרות מגוון הברכות הרב אכתוב מספר מילים דווקא על ברכות התורה. רבות דברנו על הצורך לברך אותן, כעת ברצוני להתייחס דווקא לתוכן שלהן.

שלושה שלבים בברכת התורה:  בראשון אנו מברכים את ברכת המצווה "אשר קדשנו במצוותיו וצוונו לעסוק בדברי תורה", אנו מברכים את הקב"ה על שחייב אותנו ללמוד תורה. יחסנו ללימוד תורה הינו יחס של ציווי- אנו לומדים תורה כי אנו מצווים, לימוד של מצווה ועושה. בשלב השני אנו מתפללים ומבקשים את עזרת הקב"ה שדברי תורתו יהיו ערבים בפינו- "והערב נא… את דברי תורתך"; כאן אנו פונים לקב"ה לא כמצווה אלא כעוזר, משפיע ומקור לעזרה ותמיכה. אנו מבקשים מהקב"ה שיעזור לנו שהציווי ללמוד תורה יהיה לנו נעים וערב; אנו מבקשים שהציווי יהפוך לברכה עבורנו. השלב השלישי הינו סוג נוסף של ברכה : ברכות ההודאה. אנו משבחים את הקב"ה על שנתן לנו תורה ובחר בנו מכל העמים.

היהודי בעמדו מול לימוד התורה עובר תהליך ככל שהוא מתקדם בלימודו : בתחילה הוא פועל מתוך ציווי, לאחר מכן- עם שקיעתו בלימוד ועם התקרבותו לקב"ה דרך הלימוד (ואף בעזרתו של הקב"ה)- הוא מרגיש שמחה גדולה בלימודו; לא רק מצווה ועושה אלא שמח, אוהב ומודה לקב"ה על הזכות הגדולה שנפלה בחלקו.

מקווה שאף לימוד התורה שלנו ערב לנו ואנו שמחים בו: מצווים, לומדים ומשבחים.

 יישר כח לעורכות המסורות. יהי רצון שיהיה עלון זה במה להמתקת והאהבת לימוד התורה בבית המדרש. כל הכבוד ליפעה וליוכבד.

 

תמידים כסדרם
הורדוס ואנחנו
צליל צברי

"תמידים כסדרם ומוספים כהלכתם", או במילים אחרות- אנחנו המבוגרים אוהבים את סדר היום הקבוע שלנו- זמן לישון וזמן ללמוד.

ואכן, אט אט סידרנו וגיבשנו לנו סדר יום משלנו; שעות בהן אנו יוצאות מבית המדרש, שיעורים אליהן אנחנו נכנסות, מתי אנחנו מקדישות זמן לספורט (אם בכלל), מהי המנה הבשרית האהובה עלינו ועוד. התבנית קבועה: מדף יומי לסדר בוקר, ארוחת צהרים ושנ"צ; משם לשיעורים וארוחת ערב ולבסוף גם סדר ערב- וחוזר חלילה.

ופתאום באמצע השגרה יש שיעור או סדנא לא מתוכננת, וההתלבטות מתחילה: להכנס או לא? אמנם יכול להיות מעניין, אך מצד שני צריך לקום מחר מוקדם לדף יומי…

והנה באחד מסדרי הבוקר הגענו לאגדה- ואין כיף ומגוון יותר מלפגוש באמצע דף הגמרא את מיודענו הורדוס משכבר הימים… הורדוס, הבנאי הגדול, שעל בית המקדש שבנה אמרו חכמינו "מי שלא ראה בניין הורדוס, לא ראה בניין נאה מימיו". הורדוס, שחנט את מרים ורדף את הסנהדרין- בהחלט "חתיכת" היסטוריה… היתה זו אתנחתא חלקית אך מעניינת בעיצומן של שאלות על בית כנסת, קדושה, תוכן וחיצוניות, וכיצד הם באים לידי ביטוי.

אך ממש לאחרונה התברר שייתכן כי חלקים מבית המקדש השני כלל לא נבנו ע"י הורדוס: ידיעה מרעישה שהתפרסמה בעיתון בשבוע שעבר דיווחה על גילוי מטבעות שהיו טמונות בתוך הכותל המערבי, מטבעות המתוארכים לתקופה מאוחרת להורדוס. וודאי שהיזמה לבניינו המחודש של המקדש היתה שלו והבנייה החלה בימיו, אך ייתכן שהוא לא זכה לחזות במפעל האדיר בשלמותו.

 גם אנחנו, במעמקי זמן חורף, צריכות לשאול את עצמנו מספר שאלות ולא להסתפק בהנחות יסוד: האם הלימוד נותן בנו אותותיו? האם אנחנו לוקחות דברים כמובנים מאליהם? האם יש שינוי בהתנהגותנו, בלימוד שלנו, ביחסנו למשפחה ולחברות, באופן בו אנו קמות בבוקר? האם אנחנו בכלל מצפות לשינוי? מה היחס בין הלימוד לעשייה שלנו?

וכמו בסיפור הורדוס, שעד לפני שבוע היה ברור לכל כי הוא שבנה והשלים את בית המקדש השני, וכעת התברר שנכונו לנו הפתעות רבות- כך גם אנו בתוך השגרה שנוצרה, צריכות להיות נכונות תמיד להיפתח לדברים לא צפויים, להפתעות ולחידושים; וכמובן- לא לקחת דברים כמובנים מאליהם.

אז בפעם הבאה שתתלבטי אם להכנס לסדנה שתנגוס לך בשעות השינה- זכרי את הורדוס…  

ושיננתם
בין שמיטה לשבת
חבורת משניות / נעמה אילון והודיה ורדיגר

סדר זרעים אותו סיימנו השבוע עוסק ברובו במתנות שנותנים מן התבואה לאנשים שונים בעם ישראל. לאורך הסדר עשויה להתעורר תחושה שיש בו עיסוק רק באוסף של פרטים טכניים וספציפיים: מהי הכמות הניתנת, מתי חייבים לתת, מאילו תבואות יש חיוב להעניק וכיוצ"ב.

במרכזה של מסכת ביכורים, המסכת האחרונה בסדר, מתואר מהלך וסדר הבאת הביכורים- הפירות הראשונים משבעת המינים שהבשילו בשדה האדם; הם מועלים לירושלים כדי לתת אותם במתנה לכהן, נציגו של הקב"ה.

כחלק מתיאור המהלך כותבת המשנה שהביכורים "טעונים קרבן ושיר ותנופה ולינה" (ביכורים פ"ב מ"ד). משנה ד בפרק ג' מפרטת את משמעותה של אמירה זו- כאשר מביאי הביכורים מגיעים לבית המקדש, הלוויים אומרים שירה: "ארוממך ה' כי דיליתני" (תהלים ל', ב); זהו חלק בלתי נפרד מהבאת הביכורים, שבלעדיו המצווה לא תהיה שלמה.

פירושו של קהתי על קביעת המשנה שהביכורים טעונים שיר, מפנה אותנו לגמרא בערכין י"א ע"א- שם לומדים דין זה באמצעות גזירה שווה מהפסוק "תחת אשר לא עבדת את ה' א-לוקיך בשמחה ובטוב לבב" (דברים כ"ח, מז). כמו שבפסוק זה עבודת ה' בשמחה היא דווקא ע"י שירה (כפי שדרשו חז"ל), כך גם הפסוק האמור בביכורים- "ושמחת בכל הטוב" (שם כ"ו, יא)- מכוון לשמחה שבאה לידי ביטוי בשירה והודאה לה'.

מתוך כך מתברר לנו שיחד עם כל הפרטים הקטנים והטכניים הקיימים בתרומות, במעשרות ובמתנות העניים, יש בהם גם- או בעיקר- הודאה לה' ושמחה. בעל השדה מבין שהכל ניתן לו ע"י ה', והוא שמח על ההזדמנות להעניק לעני, לכהן או ללוי את החלק המגיע להם מתבואתו. רק לאחר ההבנה הזו ניתן לחזור אל הפרטים החשובים של כמה, למה, למי וכיצד.

    

 תלמוד לומר
בעצימת עיניים

חדוה אביישר

במעשייתו "מעשה בשבעה קבצנים", ר' נחמן מברסלב מספר על זוג ילדים שתעה ביער ופגש בדרכו שבעה קבצנים, שכל אחד מהם בתורו סייע להם והאכיל אותם. לאחר היחלצותם מהיער הם מתחתנים, וכל אחד מן הקבצנים מגיע ומעניק להם מתנה. השבוע בחבורה של טל למדנו חלק מן המעשייה, בו מתוארים הקבצן העיוור והמתנה שהביא לזוג שהתחתן- אריכות ימים. העיוור מספר להם שהוא זקן מאוד, אך גם צעיר מאוד; ושאלנו- מדוע לעיוור יש אריכות ימים? כיצד הוא יכול להיות זקן וצעיר גם יחד?

בתורה ס"ה, העוסקת בעצימת עיניים, מסביר ר' נחמן שעצימת העיניים מאפשרת לנו לראות למרחוק; משום כך אנו עוצמים עיניים כשכואב לנו- כדי לראות את תכליתו של הכאב, שנמצאת במקום רחוק יותר.
דבר נוסף שמאפשרת לנו עצימת העיניים הוא התמקדות: כשהעיניים פקוחות נגלים לעינינו באחת מראות ועצמים רבים, שלא בכולם אנו מעוניינים ולא את כולם ברצוננו להכניס לתוכנו- ואנחנו מתפזרים ומתבלבלים; לכן צריך לפעמים לעצום עיניים וכך לראות באמת רק את מה שאנו רוצים, את התכלית.

ראיה ארוכת טווח ועמוקה זו- היא היא אריכות הימים, ומשום כך העיוור נחשב כזקן. אך מדוע הוא גם צעיר?

עצימת העיניים מאפשרת לנו לא להיות מוגבלים רק למה שעומד מולנו, לעולם הזה, למה שאנו רואים בלבד- ובכך מעניקה לנו את היכולת לא להיות מקובעים כלפי הסביבה וכלפי עצמנו, ופותחת עבורנו פתח להתחדשות תמידית. יכולת זו להתחדש ולהמציא את עצמנו בכל יום מחדש קיימת בעיוור, והיא שמעניקה לו את צעירותו.

חודש כסלו הוא חודש שרובו חושך- הימים מתקצרים, בחוץ הכל אפור, ורק בסופו של החודש נדליק את האור של נרות החנוכה. עד אז יש לנו הזדמנות להתכנס, לעצום עיניים.

אחרי שאולי הסתנוורנו מהאור הגדול שיש לעולם התורה להציע, אפשר לעצום עיניים ולראות רק את מה שיותר נכון לנו ואת הדברים בהם אנחנו רוצות להתמקד.

אפשר לעצום עיניים ולתת לעצמנו הזדמנות להכיר מחדש את האנשים שסביבנו ולא להיות מקובעות לרושם הראשוני- למראה העיניים.

ולבסוף, אפשר להסתכל גם על עצמי בעיניים עצומות ובכך להעניק לעצמי הזדמנות להתחדש, להמציא את עצמי מחדש, לשחרר את מה שהייתי בשנה שעברה או אתמול ולתת לעצמי ולסביבתי להכיר אותי כמו שאני עכשיו.
ואפשר גם לעצום עיניים- ולחלום…

 

 

 

תלמוד לומר
בין קריאת שמע לעשרת הדברות
רבקה וויטי

מתחילת לימודנו במסכת ברכות, אנו עוסקות בסדרי הערב בעניינים הקשורים לקריאת שמע. קריאת שמע היא הצהרה על קבלת עול מלכות שמים, המורכבת משלוש חטיבות פסוקים- אחת מחומש במדבר ושתיים מדברים. מהתבוננות בהקשר הפסוקים ניתן לראות שהם אינם חריגים ביחס לפרשיות אחרות, ונשאלת השאלה מהו ייחודם ומדוע נבחרו דווקא הם להיאמר בכל יום. אדרבה, בתורה מופיעות פרשיות הנראות מרכזיות הרבה יותר מאלו שנבחרו לקריאת שמע; האחת מהן היא עשרת הדברות, הכוללת את ערכי היסוד של היהדות. דברות אלו נאמרו לכל ישראל במעמד הר סיני, ואך טבעי הוא לחשוב שמן הראוי לומר גם אותן בכל יום! ואכן, המשנה במסכת תמיד- העוסקת בתיאור סדר היום בבית המקדש, מספרת על קריאת שמע כפי שהתבצעה בלשכת הגזית: "אמר להם הממונה: ברכו ברכה אחת- והן ברכו; קראו עשרת הדברים, שמע, והיה אם שמוע, ויאמר" (פ"ה מ"א); במעמד זה באמת התרחשה קריאת עשרת הדברות באופן יומיומי.

עם זאת, אף המשנה לא רואה בעשרת הדברות תחליף לפרשיות שמע המקובלות כיום; המצב המתואר הוא צירוף של כולם יחד בתוך מסגרת הברכות. ושוב מתעוררת הקושיה: במה זכו פרשיות שמע, והיה אם שמוע וויאמר להיחשב כה משמעותיות ולהיאמר יום יום בסמוך לעשרת הדברות, שחשיבותם גלויה לעין כל? ייתכן שאת התשובה לכך נמצא דווקא על ידי חיפוש משמעות הקשר שבין חטיבת פרשיות ק"ש לבין עשרת הדברות.

הירושלמי במסכת ברכות פרק א' הלכה ה שואל שאלה דומה ועליה משיב: "רבי לוי אמר מפני שעשרת הדברות כלולין בהן"- משמע, בתוך פרשיות קריאת שמע כלול למעשה כל תוכנן של עשרת הדברות. בהמשך, הסוגיא שם מדגימה אחת לאחת כיצד כל דיבר שנאמר בסיני מקביל למילים מתוך פרשיות קריאת שמע: "'אנכי ה' אלוקיך'- 'שמע ישראל ה' אלוקינו'; 'לא יהיה לך אלהים אחרים על פני'- 'ה' אחד'; 'לא תשא את שם ה' אלוקיך לשווא'- 'ואהבת את ה' אלוקיך', מאן דרחים מלכא [-מי שאוהב את המלך], לא משתבע בשמיה ומשקר…" (שם).

נמצאנו למדים שאכן ישנו קשר מהותי בין עשרת הדברות לבין פרשיות ק"ש, בכך ששתי חטיבות אלו למעשה משקפות את ערכיה הבסיסיים של היהדות. מכאן מובן מדוע במקדש ראו לנכון לכלול אותם יחד במסגרת קבלת עול מלכות שמים. 

בסוגיא שלמדנו בסדר ערב מסופר על הצעה שהועלתה, לפיה ייכללו עשרת הדברות אף בקריאת שמע של העם כולו- אך הגמרא מתארת את שלילת האופציה הזו: "אמר ר' יהודה אמר שמואל אף בגבולין בקשו לקרות כן אלא שכבר בטלום מפני תרעומת המינין" (ברכות י"ב ע"א). רש"י על אתר מפרש "מפני תרעומת המינין- שלא יאמרו לעמי הארץ אין שאר תורה אמת, ותדעו שאין קורין אלא מה שאמר הקב"ה ושמעו מפיו בסיני"; קיימת סכנה שהמינים יטעו את העם בטענה שהדגש על עשרת הדברות שנאמרו במעמד הר סיני מעיד על כך שהם לבדם נובעים ממקור א-לוקי. משום כך נאלצו חז"ל לצמצם את בלעדיותם של עשרת הדברות, וכחלק מכך לוותר על אמירתם בתוך קריאת שמע מדי יום ביומו.   

לא נוכל לשחזר את מעמד הר סיני בוקר וערב מפני החשש שיהא בכך משום פתח לכפירה לשלול את כל שאר התורה; אך את היסודות ששמענו שם אנו מזכירים בכל פעם שאנחנו קוראים את פרשיות קריאת שמע. מכך ניתן להפיק תועלת נוספת- קריאת שמע, הנראית כלפי חוץ כחסרת ייחודיות, דווקא היא זאת שמתרגמת את החוויה העצומה של מעמד הר סיני לקבלת עול מלכות שמיים בחיי השגרה היומיומיים.

 

 

 תלמוד לומר
ולהתחיל מבראשית

תכלת  היימן

מאז שנכנסתי לעולם בית-המדרש גיליתי על עצמי דבר מה שהייתי רוצה לחלוק אתך: בכל המסגרות שהייתי בהן עד כה (משפחה, חברה בישוב, בית הספר וכו'), תמיד נהגו להזכיר לי בכל מיני דרכים את הנכות שלי ואיך אנשים מתייחסים אליה כשאני בסביבה וגם בינם לבין עצמם…

כשהגעתי  לבית-המדרש הרגשתי לראשונה  בחיי, שאין לי מוגבלות!!! 

למה את/ה שואל/ת? בעיקר בזכות העובדה שאני מרגישה שווה בין שווים/שוות בבית המדרש.

תדע/י לך שזה הרבה בזכותך!!!!! אז תודה…

ויהי רצון שנזכה להגדיל תורה ולהאדירה!

 

 

אחרי הכול את שיר
עלה
רחלי מדר

"אמר רבי ברכיה, ור' חלבו, ור' שמעון בר יוחאי בשם רבי מאיר: מלמד שהראה הקב"ה ליעקב שרה של בבל עולה ויורד, של מדי עולה ויורד, ושל יון עולה ויורד, ושל אדום עולה ויורד. אמר הקב"ה ליעקב אף אתה עולה – באותה שעה נתיירא יעקב אבינו ואמר: שמא חס וחלילה כשם שלאלו ירידה, אף לי כן. אמר לו הקב"ה: 'ואתה אל תירא'. אם אתה עולה, אין לך ירדה עולמית. ולא האמין, ולא עלה".

(ויקרא רבא כ"ט)

 

 

מביט מעלה,

נדהם

 

סולם –

ראשו בשמים

שלבים שלבים

שברירים.

 

חושש,

רועד

כולם סביב

מנסים

עולים

נופלים.

 

עם כל נפילה

נופל הלב

קומה נוספת

 

איך אעלה גם אני

איך אפול

 

ממשש את האדמה

נאחז.

קול עצום

אינסופי

ממרומי הסולם

צועק

אל תירא!

 

מהסס

ממשש שנית את האדמה.

פרשת שבוע
בין עוז לענווה
מרים קליין

בערב שבת פרשת "וישב" דיבר הרב חיים סבתו, בשיעורו על הפרשה, על דמותו של אליעזר- עבד אברהם. אליעזר נהג במסירות מרשימה בצאתו מא"י לחרן על מנת למצוא אשה ליצחק. אך למרות התרשמותנו ממסירות זו, ואולי דוקא בגללה, עלינו לבקר את הדרך בה חיפש את הנערה הראויה. כשהגיע לבאר והבין שהוא חסר אונים, שאינו יודע איך למצוא את הנערה המתאימה, החליט להטיל את האחריות על הגורל– במקום לבחון את הנשים כמיטב יכולתו ולמצוא את זו שמתאימה ביותר, השליך את האחריות מעליו. הוא הציב תנאי לקב"ה, ביקש ממנו נס. התנהלותו מעתה היא על פי התנאי, ועולה בנו מחשבה לא נעימה – מה היה קורה אילו הנס לא היה מתרחש? אם היה מביא אשה שאינה מתאימה??

בפרשתנו, יעקב מקבל נבואה מה': "שׁוּב אֶל-אֶרֶץ אֲבוֹתֶיךָ וּלְמוֹלַדְתֶּךָ וְאֶהְיֶה עִמָּךְ" (בראשית ל"א, ג). יעקב מבין שיהיה עליו לפעול בתחכום, כיון ששם לב לכך שלבן אינו נוהג עמו כתמול שלשום. מייד הוא מתחיל לתכנן את בריחת משפחתו מלבן. ואכן, התכנון היה טוב. עשרה ימים חלפו מזמן בריחת המשפחה ועד שהשיג אותה לבן. כשהגיע אליהם, האשים את יעקב במספר האשמות, וביניהן בכך שלקח את אלהיו. יעקב בטוח בעצמו. הוא עונה: "עִם אֲשֶׁר תִּמְצָא אֶת-אֱלֹהֶיךָ לֹא יִחְיֶה נֶגֶד אַחֵינוּ הַכֶּר-לְךָ מָה עִמָּדִי וְקַח-לָךְ" (שם לב). בתשובתו הוא אינו שוקל את שהכתוב מספר לנו: "וְלֹא-יָדַע יַעֲקֹב כִּי רָחֵל גְּנָבָתַם" (שם). יעקב לא לקח בחשבון את כל הפרמטרים, את זה שיש אנשים נוספים הפועלים מסביבו. הוא אינו מפקפק בכך שכל העניינים "בידיים שלו"…

אליעזר מתנער מהאחריות שהטיל עליו אברהם כי הוא מבין שאינו מסוגל לעמוד בה כנדרש, ומתוך זה מעמיד תנאים לקב"ה ומסתמך על הגורל בפעולתו. יעקב לעומתו מניח שהמצב בו הוא נמצא נתון תחת שליטתו. מתוך כך הוא מסיק מסקנות שאינן תואמות את האמת בהכרח. אך למעשה, גם יעקב מציב את תנאיו לגורל. הוא מצפה שהכל יתנהל על פי תכניותיו האישיות, במקום להבין שיש שקלולים נוספים במערכת.

על השאלה שעולה מדברי יעקב, שהיא אותה שאלה שעולה מדברי אליעזר – מה יקרה אם הנס לא יתרחש – עונה רש"י במקום, בשם מדרש בראשית רבה: "לא יחיה – ומאותה קללה מתה רחל בדרך". אצל יעקב, הנס לא התרחש.

הסיכון מצוי בבטחון שלנו בעצמנו. אנו חושבים שאנו שולטים בחיינו, בעתידנו. אנו בטוחים שתכניותינו יצאו אל הפועל. לא תמיד אנו שוקלים את חוסר הידיעה וחוסר היציבות שלנו. כך גם לאורך כל הדרך אנו משליכים על הגורל את האחריות המוטלת עלינו. אנו סומכים על ניסים, על סימנים שאנו קובעים, ועל פיהם אנו פועלים.

אני שואלת את עצמי- איך אפשר לחיות אחרת? איך אנו אמורים להבין שאנו תלויים באופן מוחלט בקב"ה, ועם זאת לדעת שאנו אחראים על הנעשה בעולם ושעלינו לפעול כפי יכולתנו, גם אם התוצאה לא תהיה מושלמת? כיצד נצליח להיות מנהיגים ומונהגים גם יחד?

                          

 

מזל טוב לרחלי ולדוד שמל להולדת הבת!


"אשרי מי שגדל בתורה ועמלו בתורה"

 יישר כוח לחבורת המשניות לרגל סיום סדר זרעים!

 

מייל המערכת:      haney.miley@gmail.com

 גיליון 2 PDF

 

 

 

 

 

 

 

Facebook
Twitter
LinkedIn
Pinterest

עוד בקטגוריה

[kipa_sub_cat]

רשימת התפוצה

רוצות לקבל עדכונים על הנעשה במדרשה? הזינו את כתובת הדוא"ל שלכם בתיבה והצטרפו לרשימת התפוצה שלנו 

jQuery(document).ready(function() { });