העיניים של יצחק לא עבדו, אבל האף שלו עבד מצוין. כאשר נכנס אליו יעקב המחופש לעשו, יצחק מישש את בגדיו והריח אותם. כך הוא מגיב: 'ריח בני כריח שדה אשר ברכו ה" (בראשית כז, כז). אך האם לשדה יש ריח כל כך טוב? הקיסר הרומאי אספסיאנוס, הזכור לנו מאירועים היסטוריים מדאיבים למדי, לא היסס להטיל מס על השימוש בשירותים ציבוריים ברומא, והצהיר: 'לכסף אין ריח'. לכסף אולי אין ריח, אך לשדה יש. כבר רש"י תמה על התלהבותו של יצחק: 'והלא אין ריח רע יותר משטף העזים'. מה באמת היה הריח שכל כך עינג את יצחק?
רש"י פירש ש"שדה" כאן אין פירושו חלקת אדמה הזרועה בחיטה או בגזר גמדי, אלא שעם יעקב נכנס ריח גן עדן. הרשב"ם פירש שבגדיו של יעקב היו מבושמים בריחות יקרים, ויצחק הריח בהם שדה של צמחי בשמים. האבן עזרא כתב שהייתה זו תקופת האביב, ובבגדי יעקב דבק ריח הפריחה המלבלבת, והוא אשר שימח את יצחק.
ייתכן שאפשר להציע פירוש אחר, הקרוב יותר אל פשט המילים. יצחק התענג על ריח השדה, כמו נהג נלהב השואף מלוא-אף את ריח הבנזין בתחנת דלק. יצחק היה חקלאי באופיו, והבגדים הספוגים בריח השדה, שהיו מעלים בנו מחשבה מידית על כביסה רצינית, העלו בדמיונו שלו את עבודת השדה הקשה אך מלאת הסיפוק והאושר.
כדי להבין את זיקתו של יצחק לשדה ולעבודתו, כדאי להתבונן במסכת חייו של יצחק וברקע המשפחתי שלו. אברהם, וכמוהו גם יעקב, היו רועים נודדים. יצחק היה היחיד ממשפחתו שהיה עובד אדמה. כאשר יצחק רוצה לרדת למצרים מפני הרעב, הקב"ה מתגלה אליו, ומורה לו להישאר בארץ. יצחק, בניגוד לאביו ולבנו, לא יוצא מארץ ישראל. הוא נאחז בקרקע, ורואה ברכה בעמלו: 'ויזרע יצחק בארץ ההיא, וימצא בשנה ההיא מאה שערים, ויברכהו ה" (בראשית כו, יב). בפסוק זה מתארת התורה את תקופת ישיבתו של יצחק בגרר. תקופה זו נמשכה זמן רב. בתחילתה עדיין לא היו ליצחק ולרבקה ילדים, ולכן יכול מלך פלישתים לחשוב את רבקה לרווקה. יעקב ועשו נולדו ליצחק כשהיה בן שישים. סיום התקופה הוא אחרי מות אברהם; אברהם נפטר כשיצחק היה בן שבעים וחמש. מכאן שמדובר לפחות בחמש עשרה שנה, ואולי בהרבה יותר. בכל התקופה הזו השקיע יצחק את כל מאודו בחקלאות וראה ברכה בעמלו. בכך גם כבש לעצמו ייחוד בין בני משפחת אברהם.
עבודת האדמה אינה תמיד אהודה על חז"ל. חכמינו אמרו: 'שלושה הם שהיו להוטים אחר האדמה, ולא נמצא בהם תועלת; ואלו הן: קין, נוח ועוזיהו' (בראשית רבה לו, ג). עובד האדמה יכול לשקוע במלאכתו, לא להרים ראש מעל המגל או הקומביין ולזנוח את עולם הרוח והערכים. אולי משום כך עסקו אבות האומה במרעה בדרך כלל, ולא צברו אדמה ונכסים במקום אחד. אך אבינו יצחק הצליח לשלב את האדמה עם הקדושה, את השמים עם הארץ.
אולי משום כך יצחק רואה בעשו את ממשיכו: עשו, "איש השדה", נראה ליצחק כיורש המתאים. עיוורונו של יצחק מונע ממנו מלראות את העוול והאלילות שמלווים את חייו של עשו. יעקב, יושב האוהלים, הוא שיהיה יורשו של יצחק; טובה קדושה בלי שדה, משדה בלי קדושה.
כאשר יעקב נכנס לאוהלו של יצחק, מדיפים בגדיו המזויפים את ניחוח השדה. יצחק לא חיפש ניחוח אלגנטי לאפטר-שייב חדש. הוא שאף מריח השדה, ריח האדמה האהובה, ונהם מעומק לבו: 'ריח בני כריח שדה אשר ברכו ה'!'. עד היום מנסים צאצאיו להגשים את החלום הזה – לצאת מן הבית אל השדה, כשגם שם תלווה אותם ברכת ה'.