ראש השנה – לדעת להקשיב

מצוות תקיעת שופר בראש השנה אינה כתובה בתורה בצורה מפורטת וברורה. בשני מקומות בתורה קיים ניסוח כללי: "וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:  דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם שַׁבָּתוֹן זִכְרוֹן תְּרוּעָה מִקְרָא קֹדֶשׁ" (ויקרא כ"ג, כ"ג-כ"ד). ובמקום אחר: "וּבַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ יוֹם תְּרוּעָה יִהְיֶה לָכֶם" (במדבר כ"ט, א').

אולם קבלה היא וגזירה שווה ממצות יובל ביום הכיפורים, שהתרועה היא באמצעות תקיעת שופר.  רוב הראשונים ובכללם הרמב"ם סבורים שעיקר המצווה הוא שמיעת קול השופר, וכך מנוסחים הדברים ברמב"ם: "והמצוה  היא שצונו לשמוע קול שופר ביום ראשון מתשרי"(מצוות עשה ק"ע). שיטתו של הרמב"ם מתבארת בהרחבה בתשובתו: 

וזה שהמצוה המחויבת אינה התקיעה, אלא שמיעת התקיעה… ואין אנו תוקעין, אלא כדי לשמוע, כמו שהמצוה היא ישיבת הסוכה, לא עשייתה, ואין אנו עושין, אלא כדי לישב, ולכן נברך לישב ולא נברך לעשות, ונברך לשמוע קול שופר, ולא נברך על תקיעת שופר (שו"ת הרמב"ם קמ"ב).

יוצא אם כן שהמצווה היחידה בראש השנה אין בה מעשה ולא דיבור אלא קיומה בשמיעה בלבד. ואף על פי כן הקפידו חז"ל שהקול יישמע משופר זך וטהור הנקי מכל חטא. המשנה במסכת ראש השנה (כ"ו ע"ב) פוסלת שופר העשוי מקרן של פרה: "כל השופרות כשרים, חוץ משל פרה מפני שהוא קרן". עולא מסביר ששופר של פרה פסול משום שהוא מזכיר את חטא העגל – "ואין קטגור נעשה סנגור". דומה הדבר לכך שכהן גדול אינו נכנס בבגדי זהב לפני ולפנים לעבוד עבודה  לפי שאין קטיגור נעשה סניגור.

שופר של פרה ובגדי זהב עלולים להזכיר את חטא העגל, ולא יהיה נכון שבשעה שכהן גדול מצוי בקודש הקדשים ובשעת תקיעת שופר שאנו נזכרים לפני הקב"ה – יעמוד לחובתנו חטא העגל. 

בשעת כניסתו של כהן גדול לקודש הקדשים, ובשעה שאנו נכנסים לקודש הקדשים שבתוכנו בעת שמיעת קול שופר – יש דממה מוחלטת. כהן גדול נכנס לקודש הקדשים ולא היה מוציא מילה מפיו. רק לאחר שהיה יוצא היה אומר תפילה קצרה. סביר להניח שגם העם המתין בדריכות ליציאתו של כהן גדול, וכל מילה הייתה עלולה להוריד מעצמת המעמד. כך גם בתקיעת השופר, המוקד הוא בשמיעה ובהאזנה. כל דיבור פוגם במעמד מכובד זה, כולם קשובים ומאזינים.

בדרך כלל בחיים הסוערים אנו נמנעים מלהקשיב לזולת. אנו נוטים להביע דעה להתווכח להשמיע את קולנו ובטוחים תמיד שאנו צודקים. בראש השנה נפתח חלון הזדמנויות מיוחד בשעת תקיעת שופר – בו בזמן שקול שופר נשמע בבתי הכנסיות כולנו מקשיבים.

ההקשבה חשובה מאוד ובכוחה להפוך את השיח התורני למשמעותי יותר. המשנה במסכת אבות אומרת: "שְׁנַיִם שֶׁיּוֹשְׁבִין וְאֵין בֵּינֵיהֶן דִּבְרֵי תוֹרָה, הֲרֵי זֶה מוֹשַׁב לֵצִים, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים א), וּבְמוֹשַׁב לֵצִים לא ישב".

לכאורה נראה שמושב לצים הוא מצב שבו יושבים שניים, ובמקום לעסוק בדברי תורה הם עוסקים בדברים בטלים. אולם ר' חיים מוולוז'ין, בפירושו "רוח חיים" על פרקי אבות, מפרש את הדברים אחרת.  לא כתוב במשנה: שניים שיושבים ואינם עוסקים בתורה. לכן פירש שהכוונה היא שיושבים השניים ואין ביניהם שיח תורני אלא יושב כל אחד ולומד בפני עצמו. זהו מושב הלצים המתואר במשנה –  כל אחד מתלוצץ על תורתו של חברו. חוסר ההקשבה והזלזול פוגם בלימוד התורה.  לעומת זאת "שְׁנַיִם שֶׁיּוֹשְׁבִין וְיֵשׁ בֵּינֵיהֶם דִּבְרֵי תוֹרָה, שְׁכִינָה שְׁרוּיָה בֵינֵיהֶם", שניים שיודעים לדבר אבל גם להקשיב – יש ביניהם שיח והקשבה – שכינה ביניהם.

בזמן התקיעות מקבלים אנו  להיות קשובים לנשותינו, והנשים – לבעליהן, להיות קשובים  לילדינו, והילדים – להוריהם, ובמקום עבודתנו להיות קשובים לכל אחד ללא התנשאות וגבהות לב. 

שנה זו תיזכר גם כשנה שהיו במהלכה מחאות חברתיות. ציבורים רבים השמיעו את קולם ואת תסכולם . המטרה היא לא רק למחות אלא אף להקשיב ולהבין את מצוקתו של האחר. כשם שהמנהיגות זקוקה לשמוע את קולות הקהילה והחברה, כך גם משמיעי המחאה זקוקים להקשיב למנהיגים ולפרנסים.

 שנה טובה, כתיבה וחתימה לכל בית ישראל, ויהי רצון שנזכה לראות את מעלת חברינו ולא את חסרונם ונשמע בשורות טובות לבריאות ואריכות חיים. שה' ירפא את החולים מסבלם וממחלתם ויושיע אנשים ממצוקתם ושבויים משביים

תכלה שנה וקללותיה ותחל שנה וברכותיה