מהן הסיבות למתח המתמיד במדינת ישראל של ראשית המאה העשרים ואחת, סביב נושאי דת ומדינה? מן הסתם ישנן סיבות רבות, אך לא נמנה כאן את כולן, הרי אנו עוסקים כאן בפרשת השבוע, ולא בסוציולוגיה. ברצוני להתייחס רק לסיבה אחת, הקשורה לפסוק חשוב בפרשת ניצבים. לאחר שמשה מזהיר את ישראל שעל חטאיהם יוכלו להיענש בגלות, הוא מוסיף: "הנסתרות לה' אלוהינו, והנגלות לנו ולבנינו עד עולם, לעשות את כל דברי התורה הזאת." (דברים כ"ט, כ"ח). הרמב"ן מפרש שהפסוק מתייחס לעולמו הרוחני של היחיד; האדם שחטא בשוגג, שהחטא נסתר ממנו – לא ייענש עליו, אדם נענש רק על החטאים הידועים לו, על "הנגלות". אך מרבית המפרשים מסבירים את הפסוק בדרך אחרת. כך כתב רש"י: "ואם תאמרו – מה בידינו לעשות?! אתה מעניש את הרבים על הרהורי היחיד… והלא אין אדם יודע טמונותיו של חברו! (משיב הקב"ה:) אין אני מעניש אתכם על הנסתרות, שהן לה' אלוהינו, והוא ייפרע מאותו יחיד. אבל 'הנגלות לנו ולבנינו', לבער הרע מקרבנו, ואם לא נעשה דין בהם יענשו את הרבים."
הפסוק הזה מבטא את אחת מהנחות היסוד של התפישה החברתית היהודית: "כל ישראל ערבים זה בזה." (שבועות ל"ט, ע"א). אם שכני פועל באופן שלילי ואני לא עשיתי ככל שיכולתי לעצור בעדו – אני אחראי גם על חטאיו שלו. זהו פירוש "והנגלות לנו ולבנינו". הרשב"ם בפירושו לפסוק זה מדגיש את ההיבט המשפטי: חובה עלינו לדאוג לקיום מערכת בתי דין שתעניש את הפושעים, אך האחריות החברתית שלנו רחבה הרבה יותר. בראש ובראשונה היא כוללת את החובה להשתדל למנוע את ביצוע החטאים והפשעים.
כאמור, התפישה הזו היא אחד הגורמים לוויכוחים ציבוריים מתמידים במדינת ישראל. חוגים דתיים מרגישים שאינם יכולים לשתוק לנוכח חילול שבת המוני או עבירות אחרות על ההלכה, כיוון שהם אחראים לציבור כולו. חוגים חילוניים אינם מבינים מדוע הדתיים תוחבים את אפם לעניינים שאינם נוגעים להם. מכאן קצרה הדרך להפגנות המוניות, לקריקטורות מעליבות ולמפלגות אנטי דתיות.
דומה עליי שכדי לפתור את ההתנגשויות המתמשכות, יאלצו שני הצדדים להתפשר. הדתיים צריכים להבין שבנסיבות החברתיות הקיימות אין ביכולתם לכפות על החילוניים אורח חיים שאיננו מקובל עליהם. אין לי ספק שהקב"ה לא יעניש אותנו על כך שלא שרפנו חנויות המוכרות עיתוני תועבה. כאשר רוב העם אינו שומר תורה ומצוות, לא נצליח להגיע אליו בדרכי כפייה ואלימות. מצד אחר, יש לדתיים זכות מלאה לשאוף למעורבות בעיצוב הפרהסיה הציבורית של מדינת ישראל. הערבות ההדדית שלנו צריכה להתמקד כיום בתחום הזה. איש איש יעשה בביתו כרצונו, אך זכותם המלאה של הדתיים לדרוש שהאווירה הציבורית ברחוב תיקבע במשא ומתן ולא תרד למכנה המשותף הנמוך ביותר.
האווירה הציבורית כוללת אי פתיחת בתי עסק בשבת, אופי השידורים בערוצי התקשורת הציבוריים וכיוצא בזה. בנקודה זו החילוניים יצטרכו להתפשר ולהכיר בכך שאי אפשר להשאיר את עיצוב האקלים הציבורי במדינה לכוחות השוק החופשי. הערבות ההדדית בדורנו כוללת גם את החובה להגיע להסכמה על השאלות הללו.