ארגוני הטבע והסביבה מגלים לפעמים נטייה לטשטש את מעלתו הייחודית של האדם, ולראות אותו רק כפירור במערכת הקוסמית של הטבע; פירור שנזקיו, בדרך כלל, עולים בהרבה על תועלתו. התפישה הזו מעוגנת עמוק בתרבות הפוסט-מודרנית. היהדות אינה מקבלת את הגישה הזו – אף שאנו רוחשים סימפטיה לטבע ולסביבה, אסור שהיא תשכיח מאִתנו את ייחודנו כבני אדם. אנו דואגים לבעלי החיים לא כאחים אלא כבני חסותנו. כך ציווה אותנו אלוקים בבריאת העולם: "פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשוה, ורדו בדגת הים ובעוף השמים ובכל חיה הרומשת על הארץ" (בראשית א', כ"ח). הטבע הופקד בידינו, ועלינו לשמור עליו. האדם איננו חלק ממערכת בעלי החיים אלא אדונהּ. בפרשת כי תצא נצטווינו שלא להלין את גופתו של פושע שנתלה: "וכי יהיה באיש חטא משפט מוות והומת, ותלית אותו על עץ. לא תלין נבלתו על העץ, כי קבור תקברנו ביום ההוא, כי קללת אלוהים תלוי" (דברים כ"א, כ"ב-כ"ג).
יש שביארו בעקבות האבן עזרא, שהתורה חששה לסכנה הסניטרית שבגווייה תלויה. אך עם כל הכבוד לבריאות הציבור, נראה שחז"ל הם שעמדו על עומק הפשט כאן. חז"ל הסבירו שהאדם עשוי בדמות דיוקנו של הקב"ה, ולכן השפלת האדם פוגעת בקב"ה (סנהדרין מ"ו ע"ב). כדרכם, העלו חז"ל משל קולע: משל למלך שהיה לו אח תאום שודד. כשנתלה השודד, כל מי שראה את גופתו המתנדנדת על חבל התלייה אמר בהשתוממות: המלך תלוי! ולכן ציווה המלך להוריד את גופתו ולקבור אותה. במילים אחרות: אדם, כל אדם, גם פושע, עדיין טבוע בו צלם אלוהים, ומשום כך הוא ראוי לכבוד. פרשת כי תצא פותחת בדין אשת יפת תואר, המסדיר חטיפת נשים יפות בשעת מלחמה. חז"ל עמדו על הבעייתיות שבדין הזה, והצהירו: "לא דיברה תורה אלא כנגד יצר הרע" (קידושין כ"א ע"ב). ובמילותיו של רש"י: "שאם אין הקב"ה מתירה, יישאנה באיסור". כלומר התורה רואה בעין רעה חטיפת שבויות וניצולן; אך כיוון שהלוחמים באותה תקופה לא היו נענים לאיסור גורף, התורה מנסה לפחות להגביל את הנזק שבמעשה המכוער הזה.
מדוע התורה שוללת חטיפת נשים יפות תואר בשעת מלחמה?
הרמב"ן רואה בכך פגיעה בקדושת ישראל, ואילו הרמב"ם במורה נבוכים (חלק ג', פרק מ"א) מדגיש את הפגיעה באישה הנחטפת. הוא מסביר שדיני אשת יפת תואר נועדו להבטיח את זכויותיה ולצמצם את העוול שנגרם לה. הביטוי 'אשת יפת תואר' מגלה לנו בעקיפין את דעתה של התורה על החוטף: מן הסתם הוא מתעניין באישה הזו לאו דווקא בשל האינטליגנציה, הרגישות או חוש ההומור שלה. אישה שמתייחסים אליה כאובייקט, שנחטפת בשל יופייה, שמנותקת ממשפחתה באכזריות – זכאית לפחות לדאגה מיוחדת לזכויותיה. גם אישה בת עַם-עוין היא אדם, וגם היא נבראה בצלם אלוהים. האמונה שערכו של האדם נובע מצלם האלוהים הטבוע בו, מובילה להכרה בכבודו ובזכויותיו של כל אדם. פעם נהגו לחשוב שהדת עוינת את ההומניזם. הטיעון הדתי, שערכו של האדם נובע מצלם אלוהים שבו, לא סיפק את ההומניסטים. אך היום ניכר שדווקא הדת מבטיחה הכרה מוצקה בערכו של האדם. כשהתרבות האוניברסלית הרווחת מזלזלת באדם ובערכו, דווקא הדת מבטיחה הומניזם מושרש ועקבי. כאשר זמר פופולרי שר: "אני אפס", נטייתנו הטבעית היא להאמין לו. אך התורה מצהירה: ה' אחד, ולכן גם האדם אחד. אף אחד איננו אפס.