פרשת שופטים – שיחה בין הנחת תפילין של יד והנחת תפילין של ראש

 לפני יציאתו של עם ישראל  לקרב צומצם המערך הצבאי, והיו ששוחררו מהקרב. מתוך פשוטו של מקרא קל לזהות  שתי קבוצות שונות של אנשים הפטורים מהיציאה לקרב:

הקבוצה האחת מורכבת מאנשים המצויים בשלב הסופי של תהליך משמעותי בחייהם.  אלו שבנו בית ולא חנכו אותו, שנטעו כרם ולא חיללו אותו, שקידשו אישה ולא התחתנו עמה –  לכל אותם אנשים אנו מאפשרים להגשים את חלומם ופוטרים אותם מההשתתפות בקרב.

לאחר אזכורם של  האנשים שלעיל, התורה מוסיפה פטור נוסף שאינו כלול באותה קבוצה ואפשר לראות אותו כעומד בפני עצמו: 'וְיָסְפוּ הַשֹּׁטְרִים לְדַבֵּר אֶל הָעָם וְאָמְרוּ מִי הָאִישׁ הַיָּרֵא וְרַךְ הַלֵּבָב יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ וְלֹא יִמַּס אֶת לְבַב אֶחָיו כִּלְבָבו'.

השוטרים מוסיפים וקוראים לאנשים המפחדים מהקרב לא ליטול בו חלק. חז"ל נחלקו בזהותו של הירא ורך הלבב ועיקר הדברים מובאים ברש"י: "רבי עקיבא אומר כמשמעו, שאינו יכול לעמוד בקשרי המלחמה ולראות חרב שלופה. רבי יוסי הגלילי אומר הירא מעבירות שבידו" פרשנותו של רבי יוסי הגלילי מיוחדת ואינה מבוארת דיה. מאילו עבירות החייל מפחד? זאת ועוד הגמרא  במסכת סוטה (מד ע"ב) מביאה דוגמא של אדם השח בין הנחת תפילין של יד להנחת תפילין של ראש. האם עבירה כה פשוטה עשויה להטיל מורא על אדם היוצא לקרב כך שיימנע מהיציאה לקרב?  רבי יהודה אריה ליב אלתר, האדמו"ר השלישי של חסידות גור וחי במאה ה- 19, מסביר בספרו הידוע 'שפת אמת' את משמעותה של עבירה זו. השיחה בין תפילין של יד לשל ראש היא מטאפורה לנקודה כללית יותר ומשמעותית וזו לשונו:

כי תפילין של יד היא בחינת עשייה – 'וקשרתם לאות על ידך', ותפילין של ראש – 'תורת ה' בפיך', וצריכין להיות מחברים כל המעשים אל התורה, וזה עצמו פירוש 'שמע ישראל', להיות מאספין כל הכוחות אל התורה,  ובזה נוצחין המלחמה… (תרנ"א, ד"ה בפסוק).

מי ששח בין תפילין של יד (המעשה) לבין תפילין של ראש (התורה) הרי הוא מנתק בין הלימוד לבין המעשה, ותורתו אינה תורה שמחוברת לחיים. 'והיה מחנך קדוש' –  זו תביעה לחיבור שבין התורה לחיים. דווקא בעת לחימה, בזמן שרחוקים מספסלי בית המדרש, במקום שהמוסר נשחק –  נצרכת תביעה לחבר בין שדה הקרב לתורה בכלל ולמוסר בפרט.  הרמב"ם מתייחס לדמותו של הלוחם:

מי האיש הירא ורך הלבב כמשמעו, שאין בלבו כח לעמוד בקשרי המלחמה, ומאחר שיכנס בקשרי המלחמה ישען על מקוה ישראל ומושיעו בעת צרה וידע שעל יחוד השם הוא עושה מלחמה וישים נפשו בכפו ולא יירא ולא יפחד ולא יחשוב לא באשתו ולא בבניו אלא ימחה זכרונם מלבו ויפנה מכל דבר למלחמה, וכל המתחיל לחשוב ולהרהר במלחמה ומבהיל עצמו עובר בלא תעשה, שנאמר אל ירך לבבכם אל תיראו ואל תחפזו ואל תערצו מפניהם (הלכות מלכים ז,טו) 

כלל נקוט בידנו: הלכה כרבי עקיבא. ואכן הרמב"ם פוסק שהירא ורך הלבב כמשמעו – פחדן. אולם בלשונו העשירה הרמב"ם מכיל אף את התפיסה השנייה, זו של רבי יוסי הגלילי. לא די באומץ לב אלא יש צורך להישען על מקווה ישראל להרגיש את 'שוויתי ה' לנגדי תמיד' גם בשעות המלחמה.  מי שמרוכז במלחמה ויחד עם זאת אינו שוכח את נוכחותו של הקב"ה בשדה הקרב – יתרחק מעוולות מוסריות בשעת הקרב.

 

Facebook
Twitter
LinkedIn
Pinterest

עוד בקטגוריה

[kipa_sub_cat]

רשימת התפוצה

רוצות לקבל עדכונים על הנעשה במדרשה? הזינו את כתובת הדוא"ל שלכם בתיבה והצטרפו לרשימת התפוצה שלנו 

jQuery(document).ready(function() { });