מספרים על מנהיג סוציאליסטי בתחילת המאה העשרים, שיצא מאסֵפת המונים ובעקבותיו עשרות מעריצים. הם עברו בדרכם ליד קבצן שהתחנן לפרוטה. המנהיג הסוציאליסטי התעלם מהקבצן, אך אחד מאנשיו השליך לעברו מטבע. המנהיג הסתובב לעברו, ואמר בבוז: בוגד! האיש התבלבל לחלוטין: מה עשיתי?! בסך הכל עזרתי לעני! הרי אתה זה שלימדת אותנו על מצוקתו האיומה של הפרולטריון! המנהיג השיב לו: אנחנו מחכים למהפכה, לפתרון הכולל והמוחלט. כשאתה נותן פרוטה לעני, אתה מקל על מצוקתו, ובכך אתה דוחה את המהפכה. במקום פתרון שלם ומקיף, אתה מספק לו פתרון זמני וארעי. במקום להכין בגד חדש, אתה מוסיף עוד טלאי. לכן אתה בוגד.
ההתנגשות בין השאיפה לפתרון כולל ובין הצורך להתמודד נקודתית עם מצוקה מקומית, עולה גם בפרשת ראה. בפרשה מופיעים בסמיכות שני פסוקים, שמשמעותם נראית הפוכה לחלוטין. הציווי לשמור על שמיטת כספים נחתם בקביעה הנחרצת: "אפס כי לא יהיה בך אביון" (דברים ט"ו, ד'). לאחר כמה פסוקים, כשהתורה דנה בחובה להלוות לעני, מציין הכתוב: "כי לא יחדל אביון מקרב הארץ, על כן אנכי מצווך לאמר – פתוח תפתח את ידך לאחיך לענייך ולאביונך בארצך" (שם, י"א). אם כן מהי האמת? האם "לא יהיה אביון", או שמא "לא יחדל אביון"? דומה שכדי ליישב סתירה זו, יש לבאר שהפסוקים אינם מנסים לנבא תרחיש מציאותי ספציפי, אלא לכונן ולבסס תודעה מסוימת. שמיטת כספים היא מערכת כללית מקיפה ורחבת ממדים של מחיקת חובות, והתורה מחזקת את רוחם של המקיימים אותה, בהסבירה שמדובר כאן בפתרון כולל לכל בעיית העוני: אם תקפיד על הפתרון המערכתי של שמיטת כספים, "לא יהיה בך אביון". אמנם אין כאן הבטחה מוחלטת ביחס לתוצאה, וההתייחסות היא לתהליך עצמו: המערכת של שמיטת כספים מכוונת לצמצם ולהגביל את העוני והאביונות במהלך גדול אחד, באמצעות פעולה מערכתית במשק כולו.
אך התורה הכירה גם בצורך ליצור תודעה אחרת אצל בעלי הממון והכוח. גם אם הפתרון הדרסטי הכולל מצליח – הוא לא פותר את כל הבעיות. תמיד יישארו עניים. העשיר שמוכן לתרום כדי לפתור אחת ולתמיד את בעיית העוני עלול להקשות את לבו כנגד העניים שלעולם יישארו עניים: מדוע שיחלוק עמהם לנצח את פירות עמלו? לאדם כזה מסבירה התורה "כי לא יחדל אביון מקרב הארץ": תמיד יהיו עניים, תמיד יהיו מצוקה וסבל. גם אם אין בידינו לתת פתרון כולל ומקיף לסבל האנושי, כל אדם נתבע להתמודד עם המצוקה והסבל הקונקרטיים שהוא ניצב למולם. התודעה הראשונה שהתורה מתארת מקבילה לתודעה המודרנית – האדם המודרני מלא ביטחון בכוחו, ובוטח ביכולתו לספק פתרונות מקיפים ומערכתיים לבעיות החברה האנושית. לאדם המודרני קל יותר לתת מאה שקלים לכפר גמילה מסמים מאשר לתת שקל לעני ברחוב, ביודעו שזה יוסיף ויבקש עוד שקל מחר. האדם המודרני מחפש פתרונות גדולים וחד-משמעיים. הוא דואג לאנושות אך מתעלם מאנשים. זהו האדם שמחפש את הפתרון הכולל שיביא למצב של "לא יהיה בך אביון". התודעה הזו התבטאה במלוא עצמתה בתקופה המודרנית אך הייתה נוכחת מאז ומעולם. המן הרשע למשל היה במובן זה "מודרני", ולא בגלל רשעותו, אלא בגלל שבז לשלוח יד במרדכי לבדו וחיפש "פתרון" טוטלי ל"בעיית היהודים".
התודעה השנייה שתיארה התורה היא התודעה הפרֶה-מודרנית, או הפוסט-מודרנית. לפני העידן המודרני האדם היה ספקן בנוגע ליכולתו לפתור את בעיות הקיום. הספקנות הזו התעוררה שוב בעידן הפוסט-מודרני – לאחר אושוויץ והירושימה איבד האדם את אמונו בטכנולוגיה; אחרי התפרצות האידס איבדנו את האמון ברפואה; בעקבות קריסת הקומוניזם אנחנו ספקניים לגבי תיקונים חברתיים מרחיקי לכת. האדם הפוסט-מודרני אינו מאמין בשינויים דרמטיים. הוא יודע ש"לא יחדל אביון", ולכן מעדיף פתרונות נקודתיים צרים, גם אם אינם מחסלים את שורש הבעיה, וגם אם התועלת שבהם זמנית ומקומית בלבד. ומה אומרת התורה? התורה אוחזת בזה וגם בזה. בתקופה שגאוותו של האדם המודרני הרקיעה שחקים, מיתנה התורה את התלהבותו והחדירה בו את הידיעה שכוחו של האדם מוגבל. בתקופה שהייאוש אוחז בנו, ואנו מאבדים לחלוטין את אמוננו במין האנושי, התורה מפצירה בנו לא לזנוח את המפעלים הגדולים ואת היוזמות המקיפות. עלינו להמשיך לחתור לפתרונות מערכתיים, להתמודדות כוללת עם מצוקות הקיום האנושי. עלינו להמשיך לשאוף ליום שבו "לא יהיה אביון", אך עלינו גם לזכור שהפתרונות המערכתיים לעולם לא יצליחו לגמרי. תמיד יישאר מקום לרחמים אנושיים פשוטים, להתמודדות עם בעיות מקומיות בעזרת פתרונות נקודתיים.