התורה בפרשת עקב מזהירה אותנו מפני הנזקים האפשריים של עושר גדול: "פן תאכל ושבעת, ובתים טובים תבנה וישבת. ובקרך וצאנך ירביון, וכסף וזהב ירבה לך וכל אשר לך ירבה. ורם לבבך, ושכחת את ה' אלוהיך, המוציאך מארץ מצרים מבית עבדים… ואמרת בלבבך : כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה." (דברים ח', י"ב – י"ז).
העושר והעוצמה מעמידים את האדם בניסיון קשה מאוד מבחינה רוחנית. במצב של רווחה האדם עלול להגיע למחשבה שכוחו ועוצם ידו הם שהביאו לו את כל הצלחתו. המקרא דורש: "וזכרת את ה' אלוהיך, כי הוא הנותן לך כוח לעשות חיל." (שם, י"ח). כל ההצלחה, כל העושר – הכול בא מה' והכול יכול לחזור אליו בן רגע. לעתים מספיקה מפולת קטנה בבורסה; לעתים מספיקה תאונה קטנה בכביש. בעושר יש סכנה נוספת, מעבר ליוהרה ולביטחון העצמי המופרז. עושר ורווחה עלולים להביא את האדם לשביעות רצון מוגזמת ולחנוק את הרעב הרוחני שלו. כנגד כל הסכנות הללו מתריעה התורה. דווקא העוני יכול להביא לקיום רוחני יותר. "היזהרו בבני עניים", קבעו חכמינו, "שמהם תצא תורה". (נדרים פ"א, ע"א).
מצד אחר גם בעוני גלומה סכנה רוחנית. בפרק התשיעי מהלכות תשובה דן הרמב"ם בעולם הבא. שכרן של מצוות, קובע הרמב"ם, הוא בעולם הבא בלבד. אך אם כך, הוא מקשה, מדוע התורה מדברת על תגמול גשמי שהאדם יקבל בעולם הזה על המצוות שעשה? תשובתו היא שאכן מי שמקיים את המצוות יזכה לכל אותן טובות בעולם הזה – פרנסה, בריאות וכיו"ב – אך זאת לא כשכר אלא כתנאי הכרחי שיאפשר לו להוסיף ולעסוק במצוות ובעבודת ה': "והבטיחנו בתורה שאם נעשה אותה בשמחה ובטובת הנפש ונהגה בחכמתה תמיד, שיסיר ממנו כל הדברים המונעים איתנו מלעשותה, כגון חולי ומלחמה ורעב וכיוצא בהן, וישפיע לנו כל הטובות המחזיקות את ידינו לעשות התורה, כגון שובע ושלום וריבוי כסף וזהב, כדי שלא נעסוק כל ימינו בדברים שהגוף צריך להן, אלא נשב פנויים ללמוד בחכמה ולעשות המצווה, כדי שנזכה לחיי העולם הבא… שבזמן שאדם טרוד בעולם הזה בחולי ובמלחמה ורעבון, אינו מתעסק לא בחכמה ולא במצוות, שבהן זוכין לחיי העולם הבא." (הלכות תשובה ט', א').
הרמב"ם מוסיף ומסביר שמשום כך מתאווים ישראל לימות המשיח, "כדי שינוחו ממלכויות שאינן מניחות להן לעסוק בתורה ובמצוות כהוגן" (שם, ב'). כלומר לדעת הרמב"ם דווקא העוני והמצוקה מונעים מן האדם התקדמות רוחנית. כאשר האדם עסוק ראשו ורובו בהשגת לחם לילדיו, לא יהיה לו פנאי וריכוז לכתוב את ביקורת התבונה הטהורה או להבדיל את השולחן ערוך.
סופרים ויוצרים הביעו עמדות סותרות בעניין זה. הסופר היהודי-אוסטרי הידוע סטפן צוויג העיד כי חוויית מלחמת העולם הראשונה היא שניערה אותו מהבינוניות שהתאפיין בה לפני כן (העולם של אתמול, עמ' 189 – 190). דווקא מצוקה נפשית הולידה בו יצירה רוחנית פורייה. לעומתו הסופרת הפמיניסטית וירג'יניה וולף קבעה בספרה 'חדר משלך', שנשים יוצרות יצמחו רק כאשר יהיו להן תנאים פיזיים נוחים שיאפשרו כתיבה ויצירה מתוך פנאי ושלווה.
אם כן מי כשיר יותר ליצירה רוחנית – העני או העשיר? ומי מהם נמצא בסכנה של דלדול רוחני? מסתבר ששתי הגישות נכונות, ובשני המצבים יש סכנות. חז"ל דיברו על שני חכמים, הלל ורבי אלעזר בן חרסום. הלל היה עני מרוד, שהצליח להרים ראש מתלאות הקיום, ולחיות חיים רוחניים מלאים. ר' אלעזר היה עשיר גדול, שזנח את עולם העסקים כדי לעסוק בתורה. "עני ועשיר ורשע באין לדין", אמרו חז"ל : "לעני אומרים לו: מפני מה לא עסקת בתורה? אם אומר: עני הייתי וטרוד במזונותיי, אומרים
לו : כלום עני היית יותר מהלל?… עשיר אומרים לו : מפני מה לא עסקת בתורה? אם אומר : עשיר הייתי וטרוד הייתי בנכסיי, אומרים לו : כלום עשיר היית יותר מרבי אליעזר?… נמצא הלל מחייב את העניים, רבי אלעזר בן חרסום מחייב את העשירים." (יומא ל"ה, ע"ב).
בכל מצב בחיים יש קשיים. על כל מצב בחיים אפשר להתגבר.