בפרשת ואתחנן מופיע ציווי מוזר: "לא תוסיפו על הדבר אשר אנוכי מצווה אתכם, ולא תגרעו ממנו" (דברים ד', ב'). מפסוק זה וממקבילו (שם י"ג, א') למדו חז"ל שכיוון שנצטווינו על ארבע ציציות אסור לעשות שלוש או חמש; ומכיוון שנצטווינו לשבת בסוכה שבעה ימים – אסור לשבת בה שישה או שמונה ימים וכיוצא באלו. האיסור לגרוע ממצוות ה' מובן ונהיר. אך מדוע אסור להוסיף על המצוות? מה רע בכך שנשב בסוכה יום נוסף? הרי לכאורה היינו יכולים לראות זאת כהידור ראוי לשבח!
שמעתי פעם דרשה נאה על הפסוק "והיה כאשר תריד, ופרקת עולו מעל צווארך" (בראשית כ"ז, מ'): "כאשר תריד", אם תוסיף על תרי"ג המצוות את המצווה התרי"ד, "ופרקת עולו" : תבטא בכך את פריקת עולו של הקב"ה. ההיגיון שמאחורי דרשה זו הוא פשוט – הוספת ציוויים שלא נכללו בתורה מבטאת הכרה במקור סמכות נוסף מלבדה. כאשר האדם מחוקק לעצמו מצוות ואיסורים הוא בעצם מצהיר שמלבד מחויבותו לחוקי ה', הוא מחויב גם למערכת אחרת. כמובן שחז"ל הוסיפו סייגים ומצוות דרבנן, אך מתוך הכרה בהבדל שבינן לבין המצוות מן התורה. כאשר אדם טוען שהמצווה שהוא מוסיף היא באותו מעמד כמו התורה – הוא פוגע בבלעדיות של התורה האמיתית כפי שנמסרה לנו. הפילוסוף אמיל פקנהיים דיבר על כך שאחרי השואה נוספה ליהודים "המצווה התרי"ד: "אל תיתן להיטלר ניצחון שלאחר המוות". ה'מצווה' הזו מחייבת את העם היהודי להוסיף ולהתפתח הן מבחינה חומרית והן מבחינה רוחנית. אך פקנהיים, למרות הניסוח הבוטה, לא ניסה להשוות את ה'מצווה' שלו למצוות התורה. כאשר אדם מכיר בכך שהוא אינו יכול להוסיף על הגרעין הקשה של מצוות התורה, אין הוא עובר על 'לא תוסיף'.
יש גם בעיות חריפות יותר של נאמנות כפולה. עד כאן דיברנו על אדם המוסיף מצווה וטוען שהיא מן התורה. יש מקרים שאדם מוסיף לחייו מצווה ואינו טוען שהיא מן התורה או מדרבנן אלא מייחס אותה למקור סמכות שונה לחלוטין. אם אדם מוסיף על מחויבותו להלכה מחויבות אחרת למשל – למעמד הפועלים, למוסר, למדינה או לאיכות הסביבה – הוא הופך להיות סוכן כפול. מובן שאדם יכול לפעול בתחומים אלו מתוך אמונה שגם הם רצויים בעיני ה'. בזה כמובן אין כל בעיה. אך אם הוא מתייחס אליהם לא כעוד תחום של עבודת ה', אלא כמקור סמכות עצמאי – יש בכך פגיעה חמורה בעבודת ה' שלו. בפרשת ואתחנן מופיעה הקריאה שאנו חוזרים עליה כמה פעמים ביום: "שמע ישראל, ה' אלוהינו, ה' אחד" (דברים ו', ד'). הקב"ה הוא אחד ורק הוא מקור הסמכות הבלעדי בשבילנו. ה' הוא "אל קנא", שאינו נוטה לחלק סמכויות עם גורמים אחרים (בנקודה הזו – ולעתים נדמה שכמעט רק בה – משרד ראש הממשלה אימץ את דרכו של הקב"ה). כאשר אדם מוסיף מצוות על דברי ה' הוא פוגע בכך בשעבודו המלא והבלעדי לקב"ה.
משורר דתי טען פעם שאמן אינו יכול להיות כבול לחוקי ההלכה – כשם שמחייבת אותו התורה, כך מחייבת אותו האמנות. זוהי אחת הדוגמאות הבוטות ביותר שראיתי לנאמנות כפולה בתחום הרוחני. הרמב"ן בפרשה קובע שמי שמוסיף חג למערכת החגים שלנו עובר על האיסור "לא תוסיף". בדורנו אנו עדים לשטף של חגים חדשים שלא שערום אבותינו. יש למשל, החוגגים את ט"ו באב – "חג האהבה". אבותינו אכן חגגו את היום הזה אך בגלל סיבות אחרות לגמרי – משום שביום זה כלו מתי מדבר ומשום שבו נִתנו הרוגי ביתר לקבורה (בבא בתרא קכ"א ע"א-ע"ב). אינני בטוח שכל הצוהלים בט"ו באב של ימינו חושבים דווקא על מתי המדבר או על הרוגי ביתר. אם הם חושבים על ביתר מן הסתם זו בית"ר אחרת.
יהיה מן הסתם מי שיאמר שגם בימי חז"ל לא כל החוגגים חשבו על מתי המדבר. ואכן אני מסתכל בעין ביקורתית על חגיגות ט"ו באב של ימינו לא כל כך בשל תוכנן כמו בשל מקורן. לכולם ברור שמדובר בחג שלא רק תוכנו הועתק מ"ולנטיינז דיי", אלא גם מקור התוקף שלו אינו בערכים יהודיים אלא בדת האהבה הבינלאומית. חוגגי ט"ו באב משתתפים בפולחן אוניברסלי של דת האהבה המהווה תחליף לדתות האמיתיות. הדת הזו מתחרה היום עם התורה שלנו. לא מדובר כאן רק על תכנים בעייתיים אלא על שעבוד לדת אחרת.
מדובר בעבודה זרה חדשה.
האהבה כלשעצמה היא ודאי ערך חיובי, ואין כל רע ב'יום אהבה'. אך יש לי ביקורת חריפה על המערך התרבותי שהיום הזה משתלב בו בימינו.
האהבה היא הדת החדשה שהומצאה במאה העשרים. ט"ו באב הוא – להבדיל – יום הכיפורים שלה. מי שחוגג גם את יום הכיפורים המקורי וגם את 'יום הכיפורים' הגרוטסקי של דת האהבה, עלול להיות סוכן כפול. בנקודה הזו צריך לעמוד לנגד עינינו האיסור הנחרץ של התורה: "לא תוסיפו".