פרשת מטות – מדוע לא ברח סוקרטס?

חכמי הנוצריים וגדוליהם בימי הביניים התפרסמו בייסורים החמורים שהטילו על עצמם, ייסורים שהגיעו עד גועל מעוות. המיסטיקן הגרמני סוזו היה ישן על דלת ישנה, לבש בגדים שנתפרו עליהם מסמרים, וסירב לפלות את הכינים מכותנתו. גם האצילים האירופאיים נתקפו לעיתים עוויתות של יראת שמים קיצונית – יוהן הויזינחה מספר כי שארל איש בלואה היה ישן על מצע של תבן בסמוך למיטתו המפוארת; הדוכס פיליפ "הטוב", שחי בפריצות הוללת וערך משתאות פרועים, התקיים לעתים ארבעה ימים בשבוע מלחם וממים מתוך התפרצות של אדיקות דתית; מלך נאפולי, ז'אק דה בורבון,  היה נוסע בעגלת אשפה.

בעולם היהודי לא נמצא תופעות כאלה. גם ביהדות היו סגפנים וקדושים אשר פרשו מענייני העולם, אך הפרישות היהודית מעולם לא לוותה בעינויים חריפים ומעוררי זוועה מעין אלו שעודדה הנצרות. המלכים שלנו לא נסעו בגלות אשפה והקדושים שלנו לא גידלו כינים. ובכל זאת פרשת מטות מכירה בצורך שיש לעתים לאדם להוסיף על עצמו איסורים : "איש כי ידור נדר לה', או השבע שבועה, לאסור איסר על נפשו לא יחל דברו, ככל היוצא מפיו יעשה." (במדבר ל', ג').

אמנם היו מחכמינו שהסתייגו מנדרים ושבועות המוסיפים איסורים בדיוק בגין הנקודה שהעלנו, בגלל שלילת הסגפנות: "לא דייך מה שאסרה לך התורה, אלא שאתה מבקש לאסור עליך דברים אחרים?!" (ירושלמי נדרים פ"ט ה"א). אך בכל זאת נקל להבין מה תפקידו של מוסד הנדרים. הרמב"ם במורה נבוכים כתב שהתורה אינה מתאימה בהכרח לצרכיו הרוחניים של כל יחיד, ונתקנה לפי מה שמתאים לרוב האנשים (חלק ג', פרק ל"ד). כאן יש הזדמנות להתאים קצת את התורה למידות האישיות של כל אדם. יש אדם אשר לוקה בתאוות אכילה מופרזת ועליו להילחם בה יותר מאדם ממוצע; הוא יכול להוסיף על עצמו איסורים נוספים בתחום זה באמצעות נדר.

עם התמעטות הדורות העלו חכמינו חשש נוסף לגבי נדרים – החשש שמא אדם לא יקיים את נדרו. לכן למעשה לא מומלץ כיום לנדור נדרים, שהרי מחמת חולשתנו ספק האם נוכל לעמוד בהם. הרמב"ם היטיב לנסח הדרכה מעשית בנקודה זו: "ואף על פי שהן עבודה לשם, לא ירבה אדם בנדרי איסור, ולא ירגיל עצמו בהם. אלא יפרוש מדברים שראוי לפרוש מהם בלא נדר" (הלכות נדרים י', כ"ג – כ"ד).

ייתכן שיש בנוגע לנדרים גם בעיה שלישית. הגמרא קובעת: "הנודר כאילו בנה במה" (נדרים כ"ב ע"א). כלומר – כל מי שנודר נדר כאילו הקריב קרבן לה' על גבי במה, במזבח פרטי שבנה – ולא במקדש בירושלים. זוהי עבירה חמורה מאוד, אך מה פשר ההשוואה הזו? מה הדמיון בין נדר לבין במה?

שמעתי פעם הסבר מעמיק לגמרא הזו ממורי ורבי, הרב אהרן ליכטנשטיין שליט"א. הזכרנו לעיל את העצמה האדירה שבנדרים.

הסמכות לחוקק לעצמו חוקים ניתנת לאדם , וההלכה נותנת לחוקים שחוקק גושפנקא. אך כאן בדיוק הבעיה – אדם צריך לזכור שאין הוא המחוקק, ואין הוא מקור הסמכות, ועל כן צריך למעט בנדרים. הקרבת קרבן בבמה היא פסולה אף שמגמת המקריב לעבודת ה', כיוון שצריך לרכז את הקרבנות במקום שה' בחר. באופן דומה מתייחסים בהסתייגות גם לנודר נדר אף שמגמתו לעבודת ה', כיוון שצריך לרכז את העבודה באיסורים שקבע ה'.

חלק מרכזי בעבודת ה' שלנו הוא קבלת העול המתבטאת בקיום המצוות כדבר ה'. ברמה הזו אנו מקיימים את המצוות לא בגין משמעותן הרוחנית או בגלל התועלת הגלומה בהן אלא אך ורק בגלל שנצטווינו בהם מאת ה'. הפילוסוף היווני סוקרטס סירב לברוח מכלאו למרות היותו חף מפשע, מתוך כבוד לסמכות חוקי המדינה.
כאשר מקיימים את החוקים גם מבלי שמבינים אותם, זהו ביטוי עילאי למסירות אמיתית. ואם כך נהג סוקרטס לגבי חוקי בשר ודם של אתונה, קל וחומר שכך ננהג אנחנו לגבי חוקיו הנצחיים של הקב"ה.

ההיבט הזה של עבודת ה' יכול להיפגע לא רק מזניחת איסורים אלא גם מהוספת איסורים. כשם שיש איסור "לא תגרע", כך יש איסור "בל תוסיף". לפני שומר המצוות ניצב פיתוי להפוך את מערכת המצוות לאנושית יותר, למובנת יותר, למותאמת צרכים. לעתים מהלך כזה נחוץ, אך לעתים יש בו פגיעה בסמכותו המוחלטת של הקב"ה.
התורה איננה שלנו. התורה שייכת לרבונו של עולם.

Facebook
Twitter
LinkedIn
Pinterest

עוד בקטגוריה

[kipa_sub_cat]

רשימת התפוצה

רוצות לקבל עדכונים על הנעשה במדרשה? הזינו את כתובת הדוא"ל שלכם בתיבה והצטרפו לרשימת התפוצה שלנו 

jQuery(document).ready(function() { });