פרשת קורח – קורח ברכבת התחתית

אוטו פון ביסמרק היה קנצלר גרמניה במשך שלושים שנה בשלהי המאה התשע עשרה. במשך תקופה זו ביסמרק הוביל בערמומיות ובדרכים עקלקלות לאיחודה של גרמניה, תחת שרביטו של קיסר פרוסיה. מדיניות של עשרות שנים הובילה ליעד אחד מוגדר והשיגה אותו. לעומת זאת במדינת ישראל פרויקטים ממלכתיים אינם מתנהלים לטווח של יותר מארבע שנים – אף שר אינו חפץ להשקיע עמל ותקציב בשביל שהבא אחריו בלשכה יגזור את הקופון. אך מה לעשות שיש תחומים רבים שאי אפשר לפתח בפחות מחמש או עשר שנים. מה לעשות, באמת, שתושבי תל אביב ימשיכו להיתקע בפקקים, ולחלום על רכבת תחתית.

פרשת קורח מתארת את המרידה הישירה הראשונה בסמכותם של משה ושל ההנהגה הוותיקה. כוחות שונים התאחדו כדי להילחם במשה ולהציב שכבת הנהגה חלופית. פרשני המקרא טענו שמרידה כזו אינה צומחת יש מאין – התקוממות גורפת כעין זו צומחת על רקע חברתי ורוחני מסוים. ר' אברהם אבן עזרא הציע שהמרד בא בעקבות החלפת הבכורות בלוויים. בתחילה אמורים היו הבכורות לשמש במשכן. לאחר חטא העגל החליף אותם משה בלוויים. בני ישראל התמרמרו. הם הרגישו שמשה גזל מהם את הזכות להיות שותפים בעבודת המשכן והעניק זכות זו לאחיו הלוויים. האם היה כאן רצון כן לשלוח נציגים מכל משפחה לעבודת המשכן? או שמא נטייה עתיקה לקיטורים וחשדנות? כך או כך זהו רקע אפשרי אחד להבנת המרד.

הרמב"ן מעלה הצעה שונה. הוא מסתמך על ניתוח היסטורי וטקסטואלי, וטוען שהרקע למרידתו של קורח היה חטא המרגלים. לאחר חטא המרגלים נגזר על בני ישראל להוסיף לנדוד במדבר עד מותם, ורק בניהם הקטנים אמורים היו להיכנס לארץ. הרמב"ן מסביר שזהו הרקע להתקוממות כנגד משה ואהרן.

מבחינה פסיכולוגית הצעתו של הרמב"ן ברורה לחלוטין. בני ישראל התכוננו למאמץ קצר שבעקבותיו גמול מיידי: מסע זריז במדבר ומיד – נחלת ארץ כנען הדשנה. כאשר התכניות השתנו התקשו בני ישראל להתאים את עצמם למציאות החדשה. הכל נדחה. לא הם יגזרו את הקופון. מצפות להם שנים ארוכות של נדודים במדבר הצחיח, שם ייפלו פגריהם, ורק בניהם הצעירים הם שיירשו את הארץ. בני ישראל קנו כרטיס לקליפ, ומצאו את עצמם בסרט של פליני. בזמנים קשים קל למנהיג פופוליסט לנצל לטובתו את המצוקה. באווירת ההתמרמרות והאכזבה, קל היה לקורח לקבץ סביבו קהל גדול מנכבדי העם, כנגד מנהיגותו של משה. אחד המסרים הרוחניים של פרשת קורח – שגם אנשי הציבור במדינת ישראל ייטיבו לעשות אם יאמצו – הוא הצורך להתמסר לטובת העתיד. חז"ל מספרים לנו על חוני המעגל, שראה אדם הנוטע עץ חרובים, העתיד להניב פירות רק בעוד שבעים שנה. כשם שאבותיי נטעו בשבילי, הסביר לחוני, כך אני נוטע בשביל בניי (תענית כ"ג ע"א). צריך ללכת במדבר, בשביל שהבנים יזכו לנחול את הארץ. צריך לבנות רכבת תחתית ומתקני התפלת מים, כדי שלצאצאים יהיה במה לנסוע לעבודה (ומה לשתות בדרך).

כדי להוכיח שאהרן הוא הנבחר לכהונה, מניח משה את מטהו עם מטות כלל הנשיאים באוהל מועד, ומראה לכל העם שה' בחר באהרן: "והנה פרח מטה אהרן לבית לוי, ויוצא פרח ויצץ ציץ ויגמול שקדים" (במדבר י"ז, כ"ג). הסיטואציה הזו מזכירה לי ציור מפורסם של הצייר הבלגי רנה מגריט. מגריט צייר את עצמו כשהוא מביט בביצה, ומצייר על בד דמות של ציפור. מגריט התכוון להביע את יכולתו של האמן לראות את הפוטנציאל החבוי במציאות האפרורית : הוא מסתכל בנבט, ורואה עץ ;

מסתכל בביצה, ורואה ציפור מפוארת. כך גם מטהו של אהרן : הקב"ה רומז לבני ישראל שעליהם להתבונן במקל החשוף, ולראות בו את הפרחים והשקדים העתידים להנץ. לפעמים צריך לגלות נכונות לעמול בהווה הקשה, בשביל העתיד המפואר.

חיים בעל משמעות צריכים להיות רווים בתודעה של ייעוד, וגם בסבלנות. אנו שואפים לעולם טוב יותר ושלם יותר, ואנו מוכנים להקריב ולהשקיע כדי לשפר את העולם שאנו חיים בו, גם אם התוצאות לא יגיעו היום. אנחנו עמלים היום בשביל התוצאות שיגיעו מחר. ואם לא מחר, אז מחרתיים.

Facebook
Twitter
LinkedIn
Pinterest

עוד בקטגוריה

[kipa_sub_cat]

רשימת התפוצה

רוצות לקבל עדכונים על הנעשה במדרשה? הזינו את כתובת הדוא"ל שלכם בתיבה והצטרפו לרשימת התפוצה שלנו 

jQuery(document).ready(function() { });