בצאתו ממצרים עבר עם ישראל אירועים רבים ובכל זאת את פרשת בלק צריכים אנו ללמוד ולזכור באופן מיוחד. לא די בזכירתו של הצר הצורר, עמלק – המבקש להשמיד ולכלות את ישראל אלא אף את העמים שביקשו לכלות את ישראל בדרכים אחרות וערמומיות כמו זו של בלק ובלעם. הדברים מפורשים ברמב"ן, מצווה שביעית, מפרט את כל המאורעות שעלינו לזכור בעת שיצאנו ממצרים:
מצוה שביעית שנצטוינו לזכור בפה ולהשיב אל לבנו מה שעשה ית' למרים כשדברה באחיה עם היותה נביאה ואחיה גמול חסדה ועל ידה ניצל כדי שנתרחק מלשון הרע ולא נהיה מאשר נאמר עליהם (תהל' נ) תשב באחיך תדבר בבן אמך תתן דופי והוא אמרו יתברך ויתעלה (תצא כד) זכור את אשר עשה י"י אלהיך למרים. … וכענין שהנביא מזכירם (מיכ' ו) עמי זכור נא מה יעץ בלק מלך מואב ומה ענה אותו בלעם בן בעור מן השטים עד הגלגל למען דעת צדקות י"י.
המסר על עם ישראל העולה מדברי התורה הוא מסר שלילי. תלונות ועונשים, חטאים גדולים שמתבצעים… פרשת בלק במידה מסוימת יוצרת איזון מסוים בכתיבה חיובית על עם ישראל.
"כִּי מֵרֹאשׁ צֻרִים אֶרְאֶנּוּ וּמִגְּבָעוֹת אֲשׁוּרֶנּוּ הֶן עָם לְבָדָד יִשְׁכֹּן וּבַגּוֹיִם לֹא יִתְחַשָּׁב. מִי מָנָה עֲפַר יַעֲקֹב וּמִסְפָּר אֶת רֹבַע יִשְׂרָאֵל תָּמֹת נַפְשִׁי מוֹת יְשָׁרִים וּתְהִי אַחֲרִיתִי כָּמֹהוּ" (במדבר כ"ג ט'-י').
ובפעם השנייה: " אֵל מוֹצִיאָם מִמִּצְרָיִם כְּתוֹעֲפֹת רְאֵם לוֹ. כִּי לֹא נַחַשׁ בְּיַעֲקֹב וְלֹא קֶסֶם בְּיִשְׂרָאֵל כָּעֵת יֵאָמֵר לְיַעֲקֹב וּלְיִשְׂרָאֵל מַה פָּעַל אֵל: הֶן עָם כְּלָבִיא יָקוּם וְכַאֲרִי יִתְנַשָּׂא לֹא יִשְׁכַּב עַד יֹאכַל טֶרֶף וְדַם חֲלָלִים יִשְׁתֶּה" (שם, שם, כ"ב-כ"ד).
ובפעם השלישית: "מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב מִשְׁכְּנֹתֶיךָ יִשְׂרָאֵל. כִּנְחָלִים נִטָּיוּ כְּגַנֹּת עֲלֵי נָהָר כַּאֲהָלִים נָטַע יְקֹוָק כַּאֲרָזִים עֲלֵי מָיִם. יִזַּל מַיִם מִדָּלְיָו וְזַרְעוֹ בְּמַיִם רַבִּים וְיָרֹם מֵאֲגַג מַלְכּוֹ וְתִנַּשֵּׂא מַלְכֻתוֹ. אֵל מוֹצִיאוֹ מִמִּצְרַיִם כְּתוֹעֲפֹת רְאֵם לוֹ יֹאכַל גּוֹיִם צָרָיו וְעַצְמֹתֵיהֶם יְגָרֵם וְחִצָּיו יִמְחָץ. כָּרַע שָׁכַב כַּאֲרִי וּכְלָבִיא מִי יְקִימֶנּוּ מְבָרֲכֶיךָ בָרוּךְ וְאֹרְרֶיךָ אָרוּר" (שם, כ"ד ה'-ט').
בלעם משבח את עם ישראל, רואה בו את נזר הצניעות בבחינת 'מה טובו אהליך יעקב משכנותיך ישראל'. פסוק זה הפך להיות פסוק הפותח את תפילות היום. אמנם היו שהסתייגו מהפסוק: 'ובבוקר כשאני בא לב"ה מתחיל אני בפסוק ואני ברוב חסדיך ומדלג הפסוק הראשון מה טובו אהלך שאמרו בלעם ואף הוא אומרו לקללה כדאיתא בפרק חלק וגם אין כאן מקומו […]' (שו"ת מהרש"ל ס"ד).
נחזור לנושא שבו פתחנו: מה היסוד בפרשת בלעם?
נראה לי שיסוד עמוק טמון בפרשת בלק. כדי להבהיר את הרעיון נעיין קמעא בסוגיה המופיעה גם בתלמוד הבבלי וגם בתלמוד הירושלמי.
בירושלמי מובאת המימרא הזו: 'משה כתב חמשה ספרי תורה, וחזר וכתב פרשת בלק ובלעם…' (ירושלמי סוטה, פ"ה ה"ו).
המימרא מזכירה לנו קטע מתוך הברייתא המפורסמת שבשלהי השותפין. הברייתא מאריכה למנות את כותביהם של ספרי הנבואה, ובתוך הדברים מובא גם הייחוס לדברים שכתב משה: '[…] ומי כתבן? משה כתב ספרו, ופרשת בלעם, ואיוב…' (ב"ב י"ד).
אך נראה שיש הבדל מהותי בין הברייתא הנמסרת בבבלי לבין תאומתה הארצישראלית. נקודת המוצא הטקסטואלית לבחינת ההבדל היא הכפילות של פרשת בלעם. הרי משה כתב את כל התורה, ומדוע לחזור ולהזכיר בנפרד שמשה כתב את פרשת בלעם?
רש"י מסביר: 'ופרשת בלעם – נבואתו ומשליו, אף על פי שאינן צורכי משה, וסדר מעשיו'.
תשובה שונה, מעניינת מאוד, מובאת בריטב"א:
"והא דאמרינן לעיל במשה, שכתב ספרו ופרשת בלעם – נראין דברי האומרים שאין זו פרשת בלעם שכתובה בתורה, דההיא – הקב"ה כתבה כשאר התורה; אלא פרשה בפני עצמה היא, שכתב והאריך בה יותר, והיתה מצויה להם" (בבא בתרא יד:, ריטב"א ד"ה והא דאמרינן).
נראה שהריטב"א נסמך על שולחנו של הירושלמי. מטבע הלשון 'חזר וכתבה' מצביע על פרשה נוספת ונפרדת, מכאן שהריטב"א במידה מסוימת יוצר הקבלה בין הבבלי לירושלמי.
לדעתי אפשר להסביר אחרת. הפרשה היחידה שעם ישראל אינו יכול להכיר היא פרשת בלעם. העם ניצב הרחק ואינו רואה את ההתרחשויות. דווקא משום כך אנו נדרשים לתוספת חיזוק לפרשת בלעם. אם יש משהו שמערער על מסורתה של פרשה זו, קובעים חז"ל – משה כתב גם את פרשת בלעם. אף על פי שלא נכח במקום כתב משה מפיו של הקב"ה כפי שכתב את שאר החומשים. יש כאן מסר עמוק ועצום שמתחדד גם בדבריו של החתם סופר:
נחזור להנ"ל כל התורה כולה ראינו בעינינו חוץ מפ' בלעם מי הגיד לנו מה הי' בין מלך מואב ובין קוסם אחד בלעם שבא אליו אל ארצו ולמה בא ומי הביאו ומי ידע שבנה מזבחות ושרצה לקלל ונהפך לברכה מי בא בסודם וישראל הי' שרוים במדבר ואם הם עמדו בארץ מואב בראש הפסגה וראו למטה אל המדבר למרחוק מאין ידעו יושבי מדבר שמביטים עליהם מראש ההר הזה ושמנחשים עליהם ואפי' מרע"ה לא ידע ורק מפה הקב"ה ית"ש נכתבו הדברים והנביא צווח זכר נא מה יעץ בלק וגו' והנה המאמין בכל התורה ובמצותיה רק מסתפק בפ' בלעם הרי הוא כופר בה' אלקינו ה' אחד ולא יאמר אדם שפ' בלעם היא עיקר מעיקרי התורה שבנו עליו בנין ומ"מ הכופר בה כופר בעיקר וה"ה ומכ"ש בגאולה אחרונה המפורשת מפי ה' למרע"ה אם יהי' נדחך בקצה השמים וגו' וכפר אדמתו עמו וכיוצא בו. – ה' הטוב והמטיב ייטיב לנו ויורנו מארחותיו, ונלכה בדרכיו' ונהי' ממבורכיו, לשמור תורותיו וחוקותיו, נעלה לציון ברננים ודבר אלקינו נשמע פנים אל פנים. פ"ב כאור בקר ליום ג' יוד למב"י תקצ"ול. משה"ק סופר מפפד"מ (שו"ת חת"ס חלק ב' סימן שנ"ו ).
פרשת בלעם היא דבר אלוקים. כל מה שארע בפרשה – עם ישראל לא ידע. לא היה להם כל מושג על המתרחש. נדמה לי שאפשר להבין את מדרש חכמים באופן קצת שונה. ייתכן שנקודה מאלפת זו עומדת במרכז טענת חז"ל:
רבי אבהו בן זוטרתי אמר רבי יהודה בר זבידא: בקשו לקבוע פרשת בלק בקריאת שמע, ומפני מה לא קבעוה – משום טורח צבור. מאי טעמא? אילימא משום דכתיב בה: +במדבר כ"ג+ אל מציאם ממצרים – לימא פרשת רבית ופרשת משקלות דכתיב בהן יציאת מצרים! – אלא אמר רבי יוסי בר אבין: משום דכתיב בה האי קרא: +במדבר כ"ד+ כרע שכב כארי וכלביא מי יקימנו (ברכות י"ב).
פרשת בלק דורשת אמונה מיוחדת בתורה, כדבריו של החתם סופר.
אם כן מדוע הותיר לנו הקב"ה פרשה אחת שלא אנו ראינו ולא שמענו? מדוע בלק ובלעם זוכים לכל כך הרבה 'שעות מסך' ועוד פרשה זו היא תוספת לפרשת ק"ש?! וכי אמרוה צדיקים שבאותו הדור?!
הקב"ה רוצה ללמד אותנו שתי נקודות מרכזיות בהווייתנו:
א) חסד ה' עלינו הקב"ה שומר עלינו אפילו שאין אנו מרגישים. פרשה זו מעין 'פרשת השגחה פרטית' של ה' עלינו בעולם.
ב) כפי שפתחנו את שיעורנו, פרשה זו מאזנת את המתואר על העם. מחד גיסא אנו קוראים על החטאים של העם, ומאידך גיסא אנו קוראים על העם במיטבו – על הצניעות שבאוהליו, על שורשיו החזקים. פעמים, שאת עצמת העם ניתן לחוש דווקא מתוך דבריו של הצופה מבחוץ. בחברה הרבה פעמים יש תחושה לא טובה בקרב חבריה, ואת הדברים הטובים שומעים מאנשים שבאים מבחוץ. הראייה שלהם היא כללית, 'מראש צורים אראנו' אומר בלעם, הראייה שלו מיוחדת והיא יכולה לראות פנים אחרות בעם ישראל.
וזה המסר המיוחד שלנו מפרשה זו: ההשגחה לא תמיד ניכרת אבל היא מצויה. פרידתו של עם ישראל ממנהיגיו ערב הכניסה לארץ מותירה אותו במשבר, אבל הצצה למציאות שמאחורי הפרגוד יכולה להבליט את עצמת ההשגחה. כמו כן לפעמים טוב שנראה את עצמנו בעיני אחרים ולא שאנו נשפוט את המציאות. האחר יכול להכיר בעצמת המציאות הרבה יותר מאלו שבפנים.