נראה לי, שהתשובה צריכה להיות בכיוון שרמזתי עליו קודם: חטא מי מריבה אינו אירוע נקודתי בלבד, שתי דקות וחצי של איבוד שליטה. במעשה מי מריבה התרכזו המאפיינים של תקופה שלמה, של כל נדודי בני ישראל במדבר. חטאם הנקודתי של משה ואהרן כאן מבטא בעיות חמורות יותר שעליהן הם נענשו.
הפרשנים נחלקו בהבנת מהותו של חטא מי מריבה. שתי הגישות העיקריות הן שיטת הרמב"ם, שראה בחטא בעיה של כעס מיותר, ושיטת רש"י, הסובר שהבעיה העיקרית הייתה חוסר ההקפדה על הגשת דבר ה' בדקדקנות. ייתכן שבחטא מי מריבה אכן התגלמו שני ההבטים הללו. ולא זו בלבד אלא שהם מגלמים שתי בעיות בהנהגתם של משה ואהרן.
במי מריבה הפגין משה כעס מיותר כלפי העם, וביטא חוסר תקשורת עם צאן מרעיתו. איש אינו יכול להאשים את משה המתוסכל, לאור התנהגותו המבישה של העם. איש אינו יכול; אבל א-לוקים יכול. עם בחיריו מדקדק ה' כחוט השערה.
מספר דברים משתמע שחטאו המרכזי של משה היה דווקא חטא המרגלים ולא חטא מי מריבה: "וישמע ה' את קול דבריכם ויקצוף ויישבע לאמר אם יראה איש באנשים האלה הדור הרע הזה את הארץ הטובה אשר נשבעתי לתת לאבותיכם[…] גם בי התאנף ה' בגללכם לאמור גם אתה לא תבוא שם" (דברים א', ל"ד-ל"ז).
לאור דברינו אפשר ליישב את הסתירה: בחטא המרגלים נכשל משה בהבנת רוחם של בני ישראל כאשר נאות לבקשתם לשלוח מרגלים. משה, נאמן ביתו של ה', לא הצליח 'לרדת לרמתם' של בני ישראל ולהבין את דאגותיהם הקטנות ו(לפעמים) הקטנוניות. בעיית חוסר התקשורת עם בני ישראל, שהופגנה בחטא מי מריבה, הייתה בעיה בסיסית בהנהגת משה והתבטאה בצורה מובהקת גם בחטא המרגלים. בגינה לא נכנס משה לארץ; אם תרצו – כעונש, ואם תרצו – כמהלך הכרחי של החלפת הנהגה.
הפן השני בחטא מי מריבה היה חוסר ההקפדה על הגשמה מדוייקת של צו ה'. הבעיה הזו מאפיינת את הנהגתו של אהרן. גם בנוגע לאהרן יש רמזים בתורה שחטאו הכבד לא היה דווקא במי מריבה. אהרן נכשל בראש ובראשונה בחטא העגל: "וירא משה את העם כי פרוע הוא, כי פרעה אהרן לשמצה בקמיהם." (שמות ל"ב, כ"ה). אהרן הוא שבנה את העגל. אמנם, חז"ל מסבירים שאהרן הסכים להשתתף בבניית העגל רק מתוך מגמה לעכב את התהליך, אך יש מצבים שבהם אין מקום לנימוקים פרגמטיים, מחושבים ושקולים. יש מצבים שבהם אין מקום לפשרות ולשיקולים מסובכים, ויש לקיים את איסורו של הקב"ה כלשונו באופן חד משמעי. על כן "העלה עליו הכתוב כאילו עבד עבודה זרה" (תנא דבי אליהו זוטא, מהד' איש שלום, ד'); "ובאהרן התאנף ה' מאוד להשמידו, ואתפלל גם בעד אהרן בעת ההיא" (דברים ט', כ'). אהרן, איש השלום, חוטא בהיעדר מידת הקנאה ובנטייה מופרזת לפשרנות עם המציאות הפגומה ואנשיה. חוסר הדקדוק בצו ה' כדברו, שהתגלה בחטא מי מריבה, היה רק סימפטום של בעיה מרכזית בהנהגת אהרן.
חטא מי מריבה על סף כניסת בני ישראל לארץ מגלם בתוכו בעיות יסודיות בהנהגת משה ואהרן. הקב"ה משבח את אהרן ובעיקר את משה, גדול הנביאים, ועל כן אל לנו להפריז בחטאם. לאנשים פשוטים כמונו שאינם צדיקי עליון כמותם כישלונות מעין אלו אולי לא היו נחשבים לחטא, אך מהם הקב"ה ציפה ליותר.
כשיש פרוטקציה, אומר הפתגם העממי, לא צריך קשרים. אצל ריבונו של עולם המצב הפוך. דווקא עם המקורבים אליו הוא מקפיד יותר. הקב"ה לא מינה את משה ואהרן לחברי דירקטוריון החברה לפיתוח ארץ כנען, וגם לא סידר להם פנסיה שמנה. בשנת הארבעים לנדודי ישראל במדבר, רגע לפני המנוחה והנחלה, פוקד ה' דווקא על מקורביו את טעויותיהם.