פרשת שלח לך – התרנגולות הקדושות של הקונסול

  כשאני קורא את פרשת שלח, הטרגדיה מכה בי שוב ושוב. כל כך קרובים היו בני ישראל להיכנס לארץ, כל כך סמוכים. היו צריכים רק קצת סבלנות וקצת אומץ. אך בני ישראל כשלו במבחן, השמיצו את ארץ ישראל, וביקשו לחזור לבית העבדים: "לא מתנו בארץ מצרים או במדבר הזה לא מתנו ; ולמה ה' מביא אותנו אל הארץ הזו לנפול בחרב, נשינו וטפנו יהיו לבז ; הלוא טוב לנו שוב מצרימה" (במדבר י"ד, ב'-ג').

הבכיינות הזו נשמעת לנו מוכרת. זו לא הפעם האחרונה בתולדות עם ישראל, שיישמעו תלונות ויבבות על קושי החיים בארץ הבחירה. מאחורי הבריחה מן הארץ עומדת הבריחה מאדון הארץ, אדון העולם. כאשר בני ישראל אומרים: "נתנה ראש ונשובה מצרימה" (שם, ד'), הפירוש הפשוט הוא שהם רוצים הנהגה חלופית, אולם חז"ל פירשו: "נעשה עבודת כוכבים ותלך בראשנו ונחזור למצרים" (שמות רבה כ"ד). מאיסת הארץ שאליה מוליך אותנו הקב"ה היא גם מאיסה בו.

לאחר שבני ישראל תופשים מה הם עשו, כשהם מבינים את עצמת החטא, אוחז בהם ההלם. עתה הם עוברים מהפך מנטלי גמור ושואפים לעלות לארץ ישראל מיד: "וישכימו בבוקר ויעלו אל ראש ההר, לאמר הננו ועלינו אל המקום אשר אמר ה' כי חטאנו." (שם, מ'). הפסוק רומז להקבלה אל מעשה העקידה, שבו נאמר: "וישכם אברהם בבוקר […] וילך אל המקום אשר אמר לו האלוהים" (בראשית כ"ב, ג'). אך מה רב ההבדל בין המעמד הנורא של העקידה לבין ההעפלה הפתטית של בני ישראל. הרי בני ישראל נחפזים להעפיל כנגד צו ה' המפורש. משה מזהיר אותם: "למה זה אתם עוברים את פי ה', והיא לא תצלח!" (במדבר י"ד, מ"א). אך בני ישראל אינם שועים לאזהרתו וסופגים תבוסה איומה.

טעותם של בני ישראל גלומה ביחסם אל הארץ. לאחר שנוכחו בני ישראל לדעת כי הארץ קדושה, והמרד בה הוא חטא חמור, טעו לראות בארץ גורם רוחני העומד בזכות עצמו. הם שכחו שהארץ שואבת את עצמתה ואת ערכה מדבר ה', שהוא הערך העליון המכונן ערכים אחרים. הם טעו למעשה בטעות הרווחת של המאגיה. הנוטים למאגיה מייחסים כוחות רוחניים עצמאיים לחפצים וללחשים, ושוכחים שכל הכוחות כולם שייכים לקב"ה. את הקונסולים הרומאיים הייתה מלווה להקת תרנגולות קדושות, שלפי ההתנהגות שלהן החליטו מנהיגי האימפריה בשאלות מדיניות נכבדות (למב, חניבעל, עמ' 127). גם

בעולם היהודי אפשר למצוא נטייה למאגיה. הרב יוסף קאפח שכל ימיו נלחם למען טוהר האמונה, נאם פעם באוניברסיטת בר אילן כאשר קיבל ממנה תואר דוקטור לשם כבוד. בנאומו הוא נזף במארגנים שציירו על ההזמנה לאירוע חמסה (הולך תמים, ע"מ 177).

לאחר תיאור חטאם ועונשם של בני ישראל, מופיעות כמה פרשיות קצרות. כולן קשורות, בצורה כזו או אחרת, למצב החדש של בני ישראל. פרשת הנסכים נפתחת במילים: "כי תבואו אל ארץ מושבותיכם אשר אני נותן לכם" (במדבר ט"ו, ב'). אחריה מופיעה פרשת חלה הפותחת בפסוק זה: "בבואכם אל הארץ אשר אני מביא אתכם שמה" (שם, י"ח). ברור שכוונת הקב"ה כאן לנחם את בני ישראל  – אתם בדרך לארץ, ובסוף תגיעו. לאחר שנמנע מהם להיכנס לארץ, ה' מטעימם קצת מניחוחה של ארץ ישראל.

לקראת סיום פרשיות אלו, מופיע פסוק ובו מסר מעניין: "והנפש אשר תעשה ביד רמה […] את ה' הוא מגדף ; ונכרתה הנפש ההיא מקרב עמה" (שם, ל'). הכתוב עומד כאן על מסר חשוב –  לא ברור בפסוק בדיוק באיזו עבירה מדובר, ודומה שזהו בדיוק המסר. "את ה' הוא מגדף": המצווה איננה ערך העומד בפני עצמו; היא שואבת את ערכה ומשמעותה מדבר ה'. שוב אנו מוצאים את אותו עיקרון שנכשלו בו בני ישראל. מי שעובר בזדון על מצווה, כל מצווה –  בועט בדבר ה'. העמדה הנפשית הזו משמעותית יותר מאשר עצם העבירה. מאחורי המצוות, כמו מאחורי הארץ, כמו מאחורי הכל, עומד בורא העולם.

Facebook
Twitter
LinkedIn
Pinterest

עוד בקטגוריה

[kipa_sub_cat]

רשימת התפוצה

רוצות לקבל עדכונים על הנעשה במדרשה? הזינו את כתובת הדוא"ל שלכם בתיבה והצטרפו לרשימת התפוצה שלנו 

jQuery(document).ready(function() { });