אמנם לא לאורך זמן יכלו הגטאות להישאר נעולים ומובדלים מן הרוחות שנשבו בחוץ. עם השנים נפלו חומות הגטו, מפתחות ננעצו במנעולים, וזמירות חדשות החלו להישמע בשכונות היהודיות. ההתעלמות מן המתרחש בחוץ לא סיפקה את צרכיהם הרוחניים של הצעירים ונדרשה התמודדות אמיצה עם שינויים ותמורות. מפעלו ההסטורי של רש"ר הירש בגרמניה ענה על הצורך הזה. רש"ר הירש הגדיר את היסודות היציבים והבלתי משתנים של היהדות, וגם את האלמנטים היחיסיים, תלויי הסביבה וההקשר; ובאמצעות שינוי האחרונים, הצליח לשמר את הראשונים.
כאשר נוסעים בני ישראל מהר סיני, נוסע לפניהם מדריך חשוב : "וארון ברית ה' נוסע לפניהם דרך שלושת ימים, לתור להם מנוחה" (במדבר י', ל"ג). רש"י כאן מציין, בעקבות דברי חז"ל בספרי, ששני ארונות היו לישראל : באחד היו מונחים לוחות הברית השניים, והוא נמצא באורח קבע בתוך המשכן ; באחר היו מונחים שברי הלוחות הראשונים, והוא הלך לפני ישראל בשעת מסעיהם ויצא עמם למלחמותיהם. וכך כתבו רבותינו בתלמוד הירושלמי: "ר' יודה בן לקיש אומר : שני ארונות היו מהלכים עם ישראל במדבר; אחד שהייתה התורה [והלוחות השלמים] נתונה בו, ואחד שהיו שברי הלוחות מונחים בתוכו. זה שהייתה התורה נתונה בו היה נתון באוהל מועד[…] וזה שהיו שברי הלוחות נתונין בו היה נכנס ויוצא עמהן." (ירושלמי סוטה פ"ח, ה"ג).
בספר 'האריה, המכשפה וארון הבגדים' מתאר הסופר והתיאולוג ק"ס לואיס – ארון פלאי, שמבחוץ נראה כארון בגדים רגיל, אך למעשה מעביר את הנכנסים אליו לעולם קסום ומופלא. גם ארון הברית שלנו – להבדיל – מכיל יותר ממה שנדמה למתבונן: הארון הוא הכלי הקדוש ביותר במשכן, והוא מסמל את היחס בינינו לבין הקב"ה. שני ארונות מסמלים את הנהגתו הכפולה של הקב"ה בעמנו. מצד אחד ישנו הארון שבו הלוחות השלמים. הארון הזה מסמל את היציבות והקביעות שבעבודת ה'. בעולם הדתי ישנו יסוד מרכזי וחשוב של נצחיות. באופן עקרוני, מצוות ה' רלוונטיות "מן העולם ועד העולם", בעבר, בהווה ובעתיד, באור ובחושך, בים וביבשה. הארון שבו התורה אינו זז מאוהל מועד. אך מצד אחר ישנו הארון שבו נמצאו שברי הלוחות. שבירתם של הלוחות הראשונים ביטאה תגובה למציאות ולחולשותיהם של בני האדם. משה לא התעלם ממצבם הירוד של בני ישראל, ושבר את לוחות הברית. היה כאן שינוי כמענה למציאות בעייתית. אותם "שברי לוחות" מסמלים את הנקודות הדינאמיות והמשתנות בעבודת ה'. הארון שבו שברי הלוחות הולך לפני ישראל בכל מסעיהם: הוא מבטא את יכולתה של התורה להתמודד עם מצבים שונים ועם מציאויות חדשות.
בפרשת בהעלותך אנו רואים שינוי בהנהגה הרוחנית של העם: כמענה לקשייו של משה בהובלת העם, הקב"ה משנה את תבנית ההנהגה ומאציל מסמכותו של משה לשבעים הזקנים, כדי שיסייעו בידו. המהות נשארת, אך התבנית משתנה. התורה נענית כאן לצרכי השעה, ומגבשת תבנית הנהגה חדשה, כמענה להתעוררות צרכים חדשים.
בכל דור ודור המנהיגים הרוחניים שלנו מתמודדים עם המתח בין הארון שבו הלוחות השלמים, לארון שבו שברי הלוחות. איפה עובר הגבול? מה מותר ומה אסור? מה אסור לשנות, והיכן כדאי לחדש? לכולם ברור שהיסודות המהותיים חייבים להישאר איתנים ויציבים. ואין מדובר רק על יסודות רעיוניים, אלא גם על מצוות התורה, שניתנו לנו מפי ה' על מנת שנקיים אותן בכל עת ובכל מקום. אך גם בתחום הרעיוני וגם בתחום המעשי, יש אלמנטים שאפשר ואף רצוי לשנותם כמענה לצרכי הדור. תבונתם של חכמי ישראל עמדה להם עמדה להם בעבר להבחין בין אלו לבין אלו, ובהם אנו בוטחים שיוסיפו לנווט את עולמנו הרוחני באומץ ובבטחה.