בס"ד
|
עלון בית המדרש לנשים במגדל עז | גליון מס' 9, שבת פרשת "נשא" התשע"א |
|
פרשת שבוע |
|
הדר לאופר |
|
הפרשה שלנו, מלבד העובדה שהיא הארוכה בתורה, גם מכילה בתוכה מגוון לא קטן של נושאים; הפרשה פותחת במה שנראה כמו 'שאריות' מפרשת במדבר, מניין ותיאור התפקיד של משפחות הלווים גרשון ומררי, ממשיכה בציווי על שילוח טמאים מסוגים שונים מהמחנה, אשם גזלות, אישה סוטה והטקס שבודק אותה, נזיר, ברכת כהנים, חנוכת המזבח ומתנות הנשיאים, וחותמת בתיאור כניסתו של משה אל אוהל מועד והתוועדותו עם ה' שם. הרלב"ג מציע דרך לקשר בין כמה מהנושאים בפרשה; אנסה להרחיב את מה שהוא מציע גם לשאר הנושאים בפרשה. לגבי אשם גזלות הוא כותב: "וידמה שזכר בזה המקום בזאת הפרשה להסיר הרע מן המחנה, אשר יביא למריבה וקטטה; והוא שיהיה אדם נזהר מלהחזיק בממון חברו שלא כדין ולא יסמוך על חולשת שכנגדו שאין לו גואל." על פרשת סוטה: "הנה סמך זאת הפרשה לפרשה הקודמת שתהיה תכליתה להסיר מחלוקת וקטטה מישראל בכללם, כי זאת הפרשה להסיר הקטטה מן הבית, והנה שלום בית קודם לשלום העם, לפי מה שנתבאר בפילוסופיה המדינית. ואולם התחילה התורה מהשלום היותר נכבד המאוחר בסדר וסיימה בקודם בסדר, וזה מנהג בתורה במקומות רבים." על פרשת נזיר הוא כותב: "והנה סמך זאת הפרשה לפרשת סוטה, שעניינה להסיר הקטטה וההפסד מהבית, לפי שזאת הפרשה הוא להשקיט הריב וההפסד מהאדם בעצמו, מצד תשוקתו הגופנית אשר יביאהו לידי חטא. והשקטת זה הריב הוא מה שיקדם בסדר בענין שלום הבית ושלום המדינה, ולזה שמתו התורה אחרון בסדר. וענין זאת הפרשה הוא לרפואת מי שיצרו גובר עליו, כי הוא צריך שיצער עצמו מן היין, כי היין הוא סיבה חזקה להגביר היצר הרע ולהמשיך ממנו הפסד והגנות במדות ובעיון." ובעניין ברכת כהנים: "ואחר שזכר מה שיביא להסיר מלחמת האדם עם נפשו ויהיה הריב והקטטה וההפסד מהבית והעם בכלל, זכר זאת הפרשה שהיא ברכת כהנים, שהיא מעירה הערה נפלאה על ענין השלמות והשלום האמתי." לפי הפרשה הקודמת- בה נמנו בני ישראל, המחנה אורגן וסודר בצורה שמתאימה למסע, ותוארו נהלי הנשיאה-נסיעה של המשכן- נראה שעוד רגע מתחילים לנוע ומגיעים לארץ, רק צריך קודם להתארגן, כמחנה וכחברה, בצורה הטובה ביותר בשאיפה להגיע לחיים נכונים בארץ. אולי משום כך הפרשה מתחילה עם משפחות הלוויים שתפקידן לשאת את החלקים היותר יסודיים במשכן, המאפשרים לו לעמוד (יריעות, קרשים, עמודים וכו') ולהכיל את הקדושה שבתוכו (שאת כליה נושאים בני קהת), אח"כ נאמר לנו על אלו המשולחים באופן זמני מהמחנה על מנת לשמור על טהרתו (ולא רק על טהרת האדם עצמו, שנדונה הרבה בחומש ויקרא), על שמירה על יחסים תקינים בין אנשים בחברה, על יצירת שלום בבית הפרטי, על שיקומו במקרה של קריסה, ועל השלום שהאדם יוצר בינו לבין עצמו. אם בפרשת במדבר למדנו שלכל אדם ולכל דבר יש את המקום הנכון לו, את החלק שלו בסדר הכללי- בפרשת נשא לומדים כיצד לשמור על הסדר הזה, איך להגן עליו; הרי גם ברכת כהנים, שמבטאת את ההבטחה לקשר עם ה', מתאפשרת רק כשיש שמירה על הסדר הנכון בעם (בנ"י צריכים לאפשר לכהנים לברך אותם, ואלו צריכים לחיות בתודעה המתאימה כדי לברך); בחנוכת המזבח יש דגש על הסדר, על המקום של כל נשיא (עד כדי מה שנראה כהגזמה וחזרה מיותרת על פרטים כביכול), כדי שיוכל לקום בצורה הנכונה, שלכולם יהיה בו חלק. במעגלים הולכים ומצטמצמים הפרשה מתארת איך להשכין שלום בכל היבט של החיים, כשהמטרה הסופית היא עם שמסוגל להכיל את הברכה, את הקדושה. אם בנ"י יוכלו להגיע לשלמות שברכת כהנים מתארת, הם גם יזכו לקשר הישיר עם ה' שמתואר בסוף הפרשה: " וּבְבֹא מֹשֶׁה אֶל אֹהֶל מוֹעֵד לְדַבֵּר אִתּוֹ וַיִּשְׁמַע אֶת הַקּוֹל מִדַּבֵּר אֵלָיו מֵעַל הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עַל אֲרֹן הָעֵדֻת מִבֵּין שְׁנֵי הַכְּרֻבִים וַיְדַבֵּר אֵלָיו" [במדבר ז'/פ"ט]
|
|
פרשת שבוע |
|
"ויְהִי בְּיוֹם כַּלּוֹת מֹשֶׁה לְהָקִים אֶת הַמִּשְׁכָּן וַיִּמְשַׁח אֹתוֹ וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ וְאֶת כָּל כֵּלָיו וְאֶת הַמִּזְבֵּחַ וְאֶת כָּל כֵּלָיו וַיִּמְשָׁחֵם וַיְקַדֵּשׁ אֹתָם: וַיַּקְרִיבוּ נְשִׂיאֵי יִשְׂרָאֵל רָאשֵׁי בֵּית אֲבֹתָם הֵם נְשִׂיאֵי הַמַּטֹּת הֵם הָעֹמְדִים עַל הַפְּקֻדִים" [במדבר ז /א – ב]
שני הפסוקים הללו מתארים את מעורבותם של מנהיגי ישראל בהקמת המשכן וחנוכתו, אולם קיים הבדל משמעותי בין מעורבותו של משה למעורבותם של הנשיאים. הכתוב קובע שמשה הקים את המשכן אף על פי שהיו לו שותפים בכירים בהקמת המשכן. וקשה – הרי בצלאל ואהליאב היו עושי המלאכה, והכתוב היה צריך לייחס את הבניה של המשכן גם להם! ומסביר רש"י: "ותלאו הכתוב במשה לפי שמסר נפשו עליו לראות תבנית כל דבר ודבר כמו שהראהו בהר להורות לעושי המלאכה ולא טעה בתבנית אחת[…] לפיכך נקרא על שמו". רבים עבדו על בניית המשכן אולם משה ניצח על המלאכה והכול נזקף לזכותו. אמנם אהליאב ובצלאל השקיעו כוחות פיסיים ותרמו מכישרונם הגדול, אבל משה היה מוטרד והשקיע זמן ומחשבה מדי יום ביומו, בהתמדה, לבדוק ולבחון את עבודת האמנים ובעלי המלאכה. תהליך התמסרותם של הנשיאים היה שונה ומורכב יותר ממסירותו של משה. הנשיאים צמחו מתוך העם. פרעה העדיף להקים שוטרים מתוך העם אשר תפקידם היה להכות ולנגוש את אחיהם, כדי ליצור שנאה פנימית בתוך העם. אולם השוטרים, באומץ לב, חסו על בני ישראל והגנו עליהם בגופם. השוטרים שמסרו את נפשם על עם ישראל התמנו מאוחר יותר להיות נשיאים. בזמן הקמת המשכן, כאשר משה קרא לעם להביא תרומה, הנשיאים התמהמהו. הם העדיפו שהעם יביא את נדבתו תחילה ואם יחסר – הם ישלימו. אולם העם היה חדור מוטיבציה והביא את מרבית הנדבות, ולנשיאים לא נותר מה להביא. הם המתינו להקמתו של המשכן כדי להביא קרבן בשעת חנוכתו, כלשונו של המדרש: "כיון שנגמר המשכן הקדימו והביאו קרבן בזריזות." הנשיאים למדו את הלקח ובשעת הקמת המשכן התמסרו לחנוכתו. הנשיאים לימדו אותנו שאפשר לעורר מסירות נפש מחדש לאחר תקופה רדומה. השבוע יחול חג השבועות, שנוהגים בו ישראל להיות ערים כל הלילה ולהתמסר ללימוד תורה. התורה תובעת מאתנו התמסרות טוטאלית, הדומה להתמסרותו של משה בעת בניית המשכן. המדרש מציין אף את מסירותו של משה לתורה: "נתן נפשו על התורה ונקראת על שמו שנאמר זכרו תורת משה עבדי " (מכילתא דרבי שמעון ט"ו). וכך כל אדם צריך לשאוף למסירות נפש בתורה עד אשר תיקרא התורה על שמו. יש מעטים היכולים להתמיד ללא הרף ללא הפסקות, אולם דרכם של אנשים שבזמנים של מצוקה הם מרפים את ידם מהתורה. ואולי כדרך 'הנשיאים' אף הם משאירים לאחרים את מלאכת הלימוד. הנשיאים לימדו אותנו שאפשר לבנות מסירות נפש מחדש. הנשיאים מסרו את נפשם במצרים התעצלו בשעת בניית המשכן, אבל לאחר הקמתו הם הקריבו ממרצם ומזמנם והשיבו את מסירות הנפש למקומה הראוי. וכך בלימוד תורה צריך לעורר ולחדש את הקשר לתורה גם לאחר תקופה רדומה. לעולם לא מאוחר. |
|
תלמוד לומר |
|
טליה אלן |
|
השנה זכיתי בפעם הראשונה לחגוג את יום ירושלים בארץ ישראל. בדרך כלל, בבתי הספר היהודיים בארה"ב מתקיימת תוכנית לכבוד היום, או מרצה שמדבר איתנו על ארץ ישראל, הצבא, או משמעות היום עצמו. זה אמנם מרגש, אבל שונה- כי זה בחו"ל. השנה, הייתה לי חוויה פשוט אחרת. יום ירושלים התחיל בשבילי עם הטיול שעשינו ביום שלישי ממגדל עז לירושלים. היה כל כך מרגש ללכת בדרך האבות, להגיע לירושלים, וכמובן להגיע בסוף היום לרובע היהודי עצמו- בזכות מלחמת ששת הימים שהתרחשה לפני 44 שנה! בזכות הצנחנים שכבשו את העיר העתיקה, הר הבית והכותל המערבי, אנחנו זוכים לבוא לשם היום. ההתרגשות של יום ירושלים עבורי המשיכה עם השיחה של צבי פרידמן, שעסקה בחוויה שלו כאחד ממשחררי הכותל. היה מדהים לשמוע סיפור שכולם מכירים- והפעם, ממקור ראשון. לשמוע על ההתרגשות העצומה ברגעי השחרור של העיר העתיקה, אירוע שהיה בגדר חלום ליהודים עד אז, גרם לי לקבל נקודת מבט שונה על הטיול שעברנו. בזכותו ובזכות חטיבתו, יכולנו אנו לקיים את הטיול הזה ולהגיע לרובע היהודי. היום המשמעותי המשיך עם ריקודגלים ברחובות ירושלים. ההתרגשות פשוט המשיכה לאין סוף. אין הרבה מילים שיוכלו לתאר את עוצמת החוויה של ההליכה לכותל המערבי יחד עם עוד אלפי אנשים. התלהבתי ושמחתי מאוד לרקוד ברחבת הכותל המערבי עם המון בנות- שאני מכירה, ושאני לא מכירה- פשוט לרקוד ביחד במקום הקדוש של היהודים. הרגשתי כמו בשירת הים לאחר קריעת ים סוף; קרה לנו נס גדול, ועכשיו אנו מרגישים את הצורך לשיר, לרקוד ולהודות לה' על החסד שהוא עשה עמנו לפני 44 שנה. הרגשתי המון הכרת הטוב לצבא ולמדינה, לעם ישראל ולקב"ה על כך שיש לנו מדינה, ושהחלום שלנו לחזור לארץ הקדושה של עם ישראל אחרי אלפי שנים ולעיר הקדושה- ירושלים של זהב- הפך למציאות.
|
עמא פזיזא. נעשה ונשמע. נעשה. ונשמע. קשרו להם המלאכים כתרים לכל אחד ואחד מישראל. שני כתרים קשרו המלאכים בשעה שהקדימו ישראל. מי גילה רז זה? תהתה שכינה. – רז? להקדים נעשה- לנשמע? אין לי צורך בכתרים מעטרים, מלאכים. וכי נראה לכם שגילינו הרזים? ביקשנו: נעשה ונשמע. נעשה- ונשמע! עמא פזיזא.
|
"כלי הקדש אין להם אחורים ותוך, ואין להם בית צביעה .ואין מטבילים כלים בתוך כלים לקדש. כל הכלים יורדין לידי טמאתן במחשבה, ואינן עולים מידי טמאתן אלא בשנוי מעשה, שהמעשה מבטל מיד המעשה ומיד מחשבה , ומחשבה אינה מבטלת לא מיד מעשה ולא מיד מחשבה" [כלים כ"ה / ט]
משנה זו מעלה כמה שאלות. השאלה הראשונית היא, מהו כוחה של מחשבה? דבר שטרם יצא לעולם, לעיתים כמעט ואינו נשלט- האם באמת בכוחו לשנות מציאות? המשנה הנ"ל עונה באופן חד משמעי כי "כל הכלים יורדים לידי טומאתן במחשבה", כלומר יש בכוחה של המחשבה לבדה לשנות את מעמדו של הכלי, ולהעבירו מגדר אחד לשני. אך מחשבה זו פועלת באופן חד סטרי, כאשר המחשבה בידה אך ורק לטמא, אך לא לטהר. ונשאלת השאלה- מדוע? אם אכן יש כוח במחשבה, מדוע כוחה יכול רק להוריד, אך אין ביכולתו להעלות- או אפילו פשוט להחזיר למצב הקודם? ברישא של המשנה מובא כלל המעמיד את כלי הקודש במקום שונה מאשר כלי חול. בעוד בכלי החול מתקיים חילוק בין אחורים לתוך וישנה הגדרה מיוחדת של בית הצביעה (שוליים רחבים) לעניין קבלת טומאה, מבחינת כלי הקודש כל הנ"ל עומדים כאחד, ונגיעה בכל אחד מהם תטמא את הכלי כולו. בנוסף, מעשה טהרתם של כלי הקודש מחמיר יותר מאלה של כלי החול, כאשר את כלי החול מותר להטביל כלי בתוך כלי (תחת תנאים מסוימים) בעוד בכלי קודש הדבר אסור בכל מצב. עניינם של כללים אלו הוא יצירת מצב בכלי קודש בו הכלי כולו הינו בעל ערך ראשוני. אין אחוריים או תוך, אין שוליים לכלי, אין כלי הנטבל בדיעבד. המשנה מלמדת אותנו שכדי לשמר את מעמד הקודש של הכלים, הכלי כולו מקבל מעמד של לכתחילה. אולי מתוך הבנה זו ניתן להבין את הסיפא של המשנה; המחשבה היא עניין שמלווה את חיינו בכל רגע, כדבר אינסופי היכול לגעת בכל עניין, ואין לו הגבלה של זמן, מקום או כמות. לעיתים, תכונות אלו אשר הינן נשגבות בפני עצמן, מביאות דווקא לכך שאנו מוציאים את עצם המחשבה משליטתנו ומאחריותנו, והחשיבות שניתנת לה היא פחותה, כיוון שבאמת אין לה סוף והכלה. כמו הכלים, לעיתים המחשבה נתפסת כאחוריים, שוליים, משהו צדדי שלא בהכרח ניתן לו את מלוא תשומת הלב. ייתכן שהמשנה מנסה ללמד אותנו משהו אחר; בהתייחסה לקודש היא בעצם מעמידה את הכלי כולו במרכז וקובעת בכך אמירה: אם משהו חשוב, כולו חשוב- ואין בו צד אשר יקבל ערך משני, צדדי. עצם האמירה כי מחשבה יש בידה לטמא מעמידה את המחשבה במקום דומה- אין מחשבה צדדית, משנית שאין לה ערך, ולמרות שלכאורה מדובר במחשבה בלבד- אותה המחשבה יש בה כוח להשפיע גם בעולם של חומר עם השלכות מעשיות. |
|
|
מזל טוב לטלי שאום לרגל אירוסיה! |
|
מזל טוב לחני ואודי פרנקלין להולדת הבן! |
|
מייל המערכת: haney.miley@gmail.com |
קובץ מצורף: גיליון 9 PDF