פרשת נשא – השוער המזמר

כל השוערים, אומרים פרשני הכדורגל, הם קצת משוגעים. כדי לקפוץ לרגליהם של הבועטים הטובים ביותר בעולם, צריך שהברגים שלך יהיו קצת רופפים. כשהיינו משחקים כדורגל בשכונה, היינו מטילים גורלות מי יהיה שוער; אף אחד לא רצה את התפקיד כפוי הטובה הזה. השוערים במקדש לא היו חוטפים 'בומבות' בפרצוף, אלא היו לוויים הממונים על פתיחת שערי המקדש ונעילתם. ועדיין, ככל הנראה זה היה תפקיד מאוד לא מבוקש. הלווים העדיפו למלא את תפקידם השני – לשיר. הרבה יותר נעים, והבגדים לא מתמלאים בגריז של השער. 

שירתתי בצבא במסגרת ישיבת הסדר. המחזור שלי היה הראשון שנלקח לתותחנים, ולא לשריון. אני הייתי די אדיש לשאלה הזו, אך היו מחבריי שהתמרמרו מאוד. כשפנו לראש הישיבה, ציטט את הרמב"ם הדן בעבודת הלוויים: "עבודה שלהן היא שיהיו שומרין את המקדש, ויהיו מהן שוערין לפתוח שערי המקדש ולהניף דלתותיו, ויהיו מהן משוררין לשורר על הקורבן בכל יום[…] כשם שהלוויים מוזהרין שלא לעבוד עבודת כוהנים, כך הכוהנים מוזהרין שלא לעבוד עבדות לוויים[…] וכן הלוויים עצמם מוזהרים שלא יעשה אחד מלאכת חברו, שלא יסייע המשורר לשוער ולא השוער למשורר, שנאמר: 'איש איש על עבודתו ואל משאו'" (הלכות כלי המקדש, ג', ב'-י'). הרב אמר לנו: מן הסתם השוערים מאוד התרעמו על שאינם משוררים; ובכל זאת, לכל אחד יש תפקידו שלו, וכל אחד חייב למלא את התפקיד שניתן לו על הצד הטוב יותר.

פרשת נשא פותחת בתיאור תפקידיהם של הלוויים במדבר. לכל אחת ממשפחות הלוויים היה תפקיד אחר: "זאת עבודת משפחות הגרשוני", מכריז הכתוב, "לעבוד ולמשא" (במדבר ד', כ"ד). בני הגרשוני סחבו את יריעות המשכן וחלקים נוספים של אוהל מועד. עבודתם של בני מררי הייתה עוד יותר משעממת: הם סחבו את הקרשים והעמודים. לעומתם, כך מגדיר הכתוב את עבודתם של בני קהת: "זאת עבודת בני קהת באוהל מועד, קודש הקודשים" (שם, ד'). ואכן, בני קהת הם שטיפלו בהעברת כלי הקודש עצמם : המנורה, הארון, השולחן ועוד. האם בני מררי לא קינאו בבני קהת? מן הסתם קינאו. ובכל זאת, הם ביצעו את עבודתם.

האם יש התאמה בין המשימה לבין תכונות האדם? אני רוצה להאמין שבדרך כלל יש. כל מסגרת מנסה להתאים ככל האפשר בין הפרטים שבה לבין המסלול המתאים להם. ברור שבמקדש היו גם לוויים צרודים וגברתנים, שבכל זאת הפכו למשוררים, והיו גם לוויים עדינים ובעלי קול זמיר, שמונו לשוערים. גם בצבא או בכל מסגרת אחרת, ההתאמה אינה מלאה, אבל כך החיים בנויים. על כל אחד מאיתנו להשתדל ככל יכולתו למלא את משימותיו, גם אם הן אינן מתאימות לו באופן מושלם.

אם החיים היו מתארגנים בהתאמה מושלמת לנטיות האופי שלנו, כל אחד היה יכול לבחור את התקופה שהוא חי בה, את המשפחה שלתוכה הוא נולד, ואפילו את גובהו וצבע שיערו. האם התקופה הכי מתאימה לי היא ישראל של המאה העשרים ואחת? אני ממש לא בטוח. אבל כאן נולדתי, אלו החיים שלי ואין לי חיים אחרים. אני אחיה אותם בדרך הטובה והמשמעותית ביותר.
היהדות מחנכת את האדם לתודעה כפולה. מצד אחד האדם צריך לשאוף לממש את כישרונותיו ויכולותיו בדרך הטובה ביותר. מצד אחר, המימוש הזה צריך להיות במסגרת מערכת הערכים המחייבת שהתורה מציבה בפניו. אדם דתי לא יכול לממש את כישרונו להיות סוחר סמים, או להבדיל, דוגמן בגדי-ים. המימוש העצמי בא רק בשלב שני, אחרי ההיענות לנורמות של מוסר וערכים. במצב האופטימלי, המימוש העצמי מתגשם בתוך מערכת הערכים. עם הקול היפה אפשר להיות חזן, עם כישרון הכתיבה אפשר לכתוב ספרים בעלי ערך ומשמעות, כך האדם מממש את עצמו בדרך הטובה והנעלה ביותר.

Facebook
Twitter
LinkedIn
Pinterest

עוד בקטגוריה

[kipa_sub_cat]

רשימת התפוצה

רוצות לקבל עדכונים על הנעשה במדרשה? הזינו את כתובת הדוא"ל שלכם בתיבה והצטרפו לרשימת התפוצה שלנו 

jQuery(document).ready(function() { });