בנקודה זו, כמו בכל מקום שנזכרת תפילה, עולה ספק כבד – איך ביכולת התפילה לשנות את גזירת ה'? תפילתו של יצחק שינתה את רצון ה'. ישנן עוד דוגמאות רבות במקרא לתפילה מעין זו. הדוגמה הבולטת היא תפילתו של חזקיהו: "בימים ההם חלה חזקיהו למות, ויבֹא אליו ישעיהו בן אמוץ הנביא, ויאמר אליו: כה אמר ה' צו לביתך כי מת אתה ולא תחיה. ויסב את פניו אל הקיר, ויתפלל אל ה' לאמר אנה ה' זכֹר נא את אשר התהלכתי לפניך באמת ולבב שלם והטוב בעיניך עשיתי, ויבך חזקיהו בכי גדול. ויהי ישעיהו לא יצא העיר חצר התיכֹנה, ודבר ה' היה אליו לאמר: שוב ואמרת אל חזקיהו נגיד עמי, כה אמר ה' אלוהי דוד אביך – שמעתי את תפִלתך, ראיתי את דמעתך, הנני רֹפא לך, ביום השלישי תעלה בית ה'. והֹספתי על ימיך חמש עשרה שנה, ומכף מלך אשור אצילך ואת העיר הזאת, וגנותי על העיר הזאת למעני ולמען דוד עבדי" (מל"ב כ', א'- ו').
איך שינתה תפילת חזקיהו את צו ה' השקול והצודק? כך הציג שאלה זו רבי יוסף אלבו, בעל ספר העיקרים : "מה שגרם לאנשים לפקפק בתועלת התפילה, קרוב למה שהביא אותם לסלק ידיעת ה'. וזה, שהם אומרים שלא יימלט הדבר מחלוקה: או שנגזר מה' טוב מסוים על אדם, או שלא נגזר. ואם נגזר – אין צורך בתפילה. ואם לא נגזר – איך תועיל התפילה לשנות רצון ה', לגזור עליו טוב לאחר שלא נגזר?!" (ספר העיקרים, מאמר ד', פרק י"ח).
ובלשונו של עמנואל קאנט: "הרי זה שיגיון נואל וגם חצוף לנסות אם בהולם הלחץ של תחנונים אפשר להטות אלוהים (לשם יתרון בהווה בשבילנו) מתוכנית חוכמתו" (ע' קאנט, הדת בגבולות התבונה בלבד, עמ' 179).
אמנם, בנוגע למקרה הספציפי של האבות חכמינו העלו תשובה: "אמר רבי יצחק מפני מה היו אבותינו עקורים? מפני שהקב"ה מתאווה לתפילתן של צדיקים. אמר רבי יצחק: למה נמשלה תפילתן של צדיקים כעתר? מה עתר זה מהפך התבואה ממקום למקום, כך תפילתן של צדיקים מהפכת מידותיו של הקב"ה ממידת רגזנות למידת רחמנות" (יבמות ס"ד).
אם מקבלים את ההצעה שהקב"ה גרם לאבותינו להיות עקרים מפני שהתאווה לתפילתם, אזי מובן מדוע תפילתם שינתה את מצבם: מלכתחילה לא היה מגיע להם להיות עקרים. תשובה זו מעוררת בעיות אחרות בנוגע להתנהלותו של הקב"ה; ובכל אופן, רבי יצחק קובע בהמשך בנחרצות שתפילתם של צדיקים אכן יכולה לשנות את מידותיו של הקב"ה, והשאלה חוזרת למקומה. תשובתו של רבי יוסף אלבו לשאלה זו היא התשובה הקלאסית של מחשבת ישראל: "שההשפעות העליונות ישפיעו על האדם המקבל בהיותו במדרגה ידועה ובהכנה ידועה לקבלן, ואם לא יכין האדם עצמו לקבל השפע ההוא, הנה האדם מונע טוב מעצמו […] ולפי זה נאמר, שכשנגזר על האדם טוב מסוים, הנה הוא נגזר עליו במדרגה ידועה מכשרון המעשה, וזה כלל ייעודי התורה. וכן כשנגזר על האדם רע מסוים, הנה הוא נגזר בהיותו במדרגה ידועה מהרוע או בהכנה ידועה. וכשתשתנה המדרגה ההיא או ההכנה ההיא, תשתנה הגזרה בהכרח לטוב או לרע […] ועל זה הדרך הוא מבואר, שתועיל התפילה או כשרון המעשה על מנת שהמתפלל יהיה מוכן לקבל שפע הטוב, או לבטל ממנו הרע שנגזר עליו, בגלל שהשתנה ממדרגת הרוע שהיה בה […] ואין להקשות ולומר: איך ישתנה רצון ה' יתברך על ידי התפילה? מפני שכך הוא רצון ה' מלכתחילה: שתתקיים הגזרה בהיות האדם באותה מדרגה ובאותה ההכנה, ואם תשתנה ההכנה – תשתנה הגזרה" (ספר העיקרים, מאמר ד', פרק י"ח).
ר' יוסף אלבו מסביר שאין כאן אלא חשבון מדוקדק של זכויות: הקב"ה אינו נענה לבקשתו של המתפלל מחמת אהבתו אליו ומשום המגע האישי שנוצר ביניהם, אלא תפילתו של אדם מוסיפה לחשבון זכויותיו, וממילא מגיע לו גמול טוב נוסף, אשר יכול לשנות את גזר דינו. באותה מידה היה יכול אותו אדם לתת צדקה או לפדות פטר חמור, והתוצאה הייתה דומה. אך יש להודות שלא כך מרגיש המתפלל, ולא זה הרושם שמעוררים בנו הכתובים. כאשר משה מבקש מה' שיחוס על בני ישראל, הרושם מהכתובים הוא שה' נענה לבקשתו משום אותה הבקשה, ולא משום שזכותו של משה בתפילה אחת הכריעה את הכף כנגד חטאם של כל ישראל בעגל. וכן כתב במפורש אחד הראשונים, רבי חסדאי קרשקש, בספרו אור השם: "האמונה הנתלית במצווה הזאת הוא שנאמין היותו יתברך נעתר לבקשת המתפלל התולה בטחונו בו על דרך האמת בלבבו […] כי עם היותו בלתי זכאי וראוי להשיג דרושו בזולת תפילה, הנה בתפילה – מלבד שכר המצווה – ייתכן שישיגהו, אחר שהוא תולה בטחונו בו על דרך האמת" (אור השם, מאמר ג', חלק ב', כלל א', פרק א' ).
הנה כתב במפורש כי ה' נעתר לעתים למתפלל אליו, לא משום שזה הגדיל זכויותיו בעצם מעשה התפילה אלא משום היענותו הישירה של ה' לתחינתו של המתפלל ולביטחונו בו. הדבר קשה להבנה מבחינה תיאולוגית, אך כך לכאורה מורים פשטי המקראות וכך מורה גם פשט הלבבות. כאשר אנו מתפללים לקב"ה אנו חשים שהוא מקשיב לתפילותינו, ומקווים שייענה להן כאדם הנענה לבקשת חברו, כביכול, ולא משום חשבון של זכויות וחובות. חשוב להבין שבכל אופן, לפי כל השיטות, אין כאן מאגיה, כלומר – ניסיון להכריח את אלוקים להיטיב עמנו בדרך כלשהי. ברור שבסופו של דבר הגמול הוא בידו של אלוקים ותלוי ברצונו ובחסדו. עוד נקודה שמבחינה בין תפילה יהודית לבין מאגיה הוא הדגש על הכוונה לעומת הדגש המאגי על הטקסט ואופן ביטויו.
הגרי"ד על התפילה
נביא כאן כמה רעיונות מקוריים של הרב סולובייצ'יק בנושא התפילה.
א. אווירת התפילה
כידוע, נחלקו הרמב"ם והרמב"ן האם יש חובת תפילה מדאורייתא. הרמב"ם טען שיש מצווה מדאורייתא להתפלל בכל יום, והרמב"ן טען שיש מצווה להתפלל רק בעת צרה. הרב סולובייצ'יק הציע הצעה נועזת בקשר לשיטת הרמב"ם במצוות תפילה: "אפשר ליישב את הסתירה בין דעת הרמב"ם לבין דעת הרמב"ן. שניהם הבינו שתפילה היא משמעותית רק אם היא נובעת מהרגשה של צרה. הם חולקים בהבנת המילה. הרמב"ם סבור שקיומנו היומיומי שרוי תמיד בסימן של צרה ומצוקה, המעוררות בלבו של אדם רגיש תחושת ייאוש, מועקה כבדה, בשל חוסר תוכן וטעם והעדר כל סיפוק בחייו. זוהי צרה מתמדת, הקיימת בכל יום. המילה 'צרה' מסמלת יותר מאיזה אסון חיצוני […] אין ספק שזעקתו של בעל המזמור 'מן המצר קראתי יה', מתייחסת למצב פנימי של לחץ ומצוקה, יותר מאשר לגורמים כאלה הבאים מבחוץ. מהרגשה זו של מבוכה ומפח נפש נובעת התפילה. כשהיא באה במצב של נוחות וביטחון, היא נהפכת לסתירה מיניה וביה. אפילו היא נערכת בבתי כנסת מלאי המותרות, בהם מונהגות שיטות חדשניות בסדר ובאופן התפילה. הרצון להתפלל בקרבת האשה והילדים בבתי כנסת אלה, נובע מן הצורך בביטחון ובנוחות. מקורה של תפילה אמיתית נטוע ברגש של בדידות, של חוסר אונים ושל תלות. יוצא אפוא, שבשעה שהרמב"ן דיבר על משבר שעל פני השטח – 'צרת ציבור', הסתכל הרמב"ם על כל החיים כעל משבר לעומק – 'צרת יחיד' " (פרקים במחשבת הרב י"ד הלוי סולובייצ'יק, עמ' 61-62).
הרב סולובייצ'יק מציע שגם הרמב"ם מסכים לרמב"ן שהמחייב הבסיסי של תפילה הוא שעת צרה, אך לדעת הרמב"ם כל יום הוא שעת צרה: צרה פנימית, מצוקת הנפש. לדעת הרי"ד, האופי הבסיסי של תפילה הוא זעקה מתוך צרה. בכך הוא קובע שני יסודות : 1. התפילה צריכה להיות מתוך הזדהות והתרגשות. 2. התפילה צריכה להיות מתוך תחושה של מצוקה, ולא מתוך תחושה של נוחות. הגרי"ד סונט כאן בבתי הכנסת ה'מתקדמים', ומבהיר שבתי הכנסת שלנו בכוונה אינם מאפשרים תפילה משפחתית נוחה, נעימה ומאושרת. תפילה אינה בילוי חברתי, אלא זעקה אישית נוקבת. יש להעיר שהגרי"ד שלל לא רק את צורת הישיבה בבתי הכנסת הרפורמיים אלא גם את סגנון התפילה ואפילו את צורת בית הכנסת, ומצא בכל אלו טעם רעיוני עמוק: "אין להפריד את העבודה שבלב מן החיים […] בניגוד לכנסייה, לא פיתחו בתי הכנסת היהודיים מעולם אמצעים ארכיטקטוניים ודקורטיביים כדי להלך קסם על האדם ולהרדימו במצב-רוח של על-טבעיות […] אצלנו בבתי הכנסיות לא שררה אפלולית למחצה: האור הבהיר של השמש לא הוסתר מעולם על ידי חלונות צבעוניים צרים. בבתי הכנסיות שלנו לא הדהדו מעולם הקולות הרבים והעשירים של נגינת העוגב ושירת המקהלה המעורבת המוסתרת מעיני המתפללים, כדי ליצור מצב רוח מסתורי לא מזה. מעולם לא השתדלו להוציא את היהודי מן המציאות ולהפגישו עם רוחות. נהפוך הוא: תמיד דרשנו ממנו שהתפילה תהיה המשך לחייו, ובה יודה הוא על האמת. לפיכך כל ההמחזה הקתולית-נוצרית של התפילה זרה כל כך להכרה הדתית שלנו, ומשום כך גדולה ביותר היא התנגדות ההלכה למה שנקרא מודרניזציה של סדר התפילה, המוחה את המיוחד-המקורי בעבודה שבלב" (הגרי"ד סולובייצ'יק, תפילתם של יהודים, מעיינות ח, עמ' 11).
ב. תוכן התפילה
לתפילה יש תכנים מסוימים. הרמב"ם פוסק שלמרות שמדאורייתא אין נוסח קבוע ומסוים לתפילה, יש תכנים מסוימים שהתפילה צריכה לכלול : "חיוב מצווה זו כך הוא: שיהא אדם מתחנן ומתפלל בכל יום, ומגיד שבחו של הקדוש ברוך הוא, ואחר כך שואל צרכיו שהוא צריך להם בבקשה ובתחינה, ואחר כך נותן שבח והודיה לה' על הטובה שהשפיע לו, כל אחד לפי כוחו" (רמב"ם, תפילה א', ב'). לדעת הרמב"ם הסדר של תפילת העמידה שלנו הוא סדר התפילה המחייב מדאורייתא : שבח ß בקשה ß שבח והודאה. מוקד התפילה, כפי שתוקנה בידי חז"ל, הוא דווקא החלק האמצעי: הבקשה. הרוב הגדול של ברכות התפילה הן ברכות של בקשת צרכים, צרכים רוחניים וצרכים גשמיים פשוטים. לכאורה הדגשת הצרכים והבקשה מעלה שתי בעיות: אנוכיות וחומרנות. ואכן, בחסידות ובזרמים נוספים יש רבים השוללים את ההתמקדות בבקשת צרכיו של האדם: "אל יתפלל אדם על עסקי צרכיו, רק יתפלל תמיד בשביל השכינה שתיגאל מגלות. וכן הזוהר קורא אותן המתפללים בשביל עצמן ולא בשביל השכינה נקרא כלבים עזי נפש האומרים הב הב […]" (מגיד דבריו ליעקב, מהד' ש"ץ, עמ' 81).
וכן כתב גם הסבא מקלם, אחד מגדולי חכמי המוסר : "עניין התפילה הוא כדי לצייר לפניו שהכל מהשי"ת… ומה שמבקש צרכיו אינו אלא להזכיר את עצמו שהוא כל רגע ורגע בידו יתברך" (חכמה ומוסר, ח"ב, א').
הסבא מקלם אינו רואה את עיקר מטרת התפילה בייחודים עליונים ובגאולת השכינה אלא בהשפעה נפשית פשוטה-פסיכולוגית; אך גם הוא טוען שבקשת הצרכים אינה מוקד התפילה. הגרי"ד סולובייצ'יק ראה באופיה של התפילה היהודית המתמקדת בבקשת צרכים עיקרון יסודי בהשקפתנו: "אמנם, כפי שנתבאר, זקוקה התפילה גם לשבח והודאה: מכל מקום, לשדה וכוחה של התפילה צפונים בבקשה. ההלכה מעוניינת באדם הפסיכוסומטי, בגופו הממשי. אין דעתה נוחה מפירוד אכסטטי של נשמה מן הגוף בעת התפילה […] הכלל אינו יכול להיחלץ מכבלי הגשמיות וצרכיו הפעוטים, וכל ניסיון להטיל עליו משימה זו – שכרו יוצא בהפסדו. ההלכה עסוקה בבני אדם יושבי חושך וצלמוות […] האדם הפשוט מצווה להתפלל על החולה בתוך ביתו, על יינו שהחמיץ, על תבואתו שלקתה" (הגרי"ד סולובייצ'יק, 'רעיונות על התפילה', איש ההלכה – גלוי ונסתר, עמ' 265). הגרי"ד טוען במקומות רבים כי מי שמנסה לנתק את עובד ה' מהעולם הממשי נכשל בשתיים: 1. כאשר מטיפים לאדם שיתנזר מהעולם הזה, בדרך כלל האדם אינו עוזב את עיסוקיו החומריים, והתוצאה היחידה היא שכל חייו היומיומיים יוצאים מפיקוחה של הדת. זוהי ביקורתו החריפה של הגרי"ד על הנצרות. 2. ביקורת מהותית יותר – הקב"ה אינו רוצה באנשים ערטילאיים. הקב"ה רוצה באדם שחי חיים אנושיים נורמליים, ובהם עובד את אלוהיו.
משום שתי הסיבות הללו הגרי"ד רואה את המרכזיות של הבקשה בתפילתנו כיסוד של 'לכתחילה' גמור: האדם המתפלל מביא אתו לפני ה' את כל דאגותיו האמיתיות, את מצוקותיו, את בקשותיו ואת צרכיו. רק כך האדם באמת עובד את ה' בכל אישיותו הממשית.