אברהם מבקש מהקב"ה שבזכות חמישים צדיקים המתגוררים בתוך העיר, הקב"ה יציל את העיר כולה. חמישים הצדיקים הם אנשים משפיעים הגרים בתוך העיר ומעורים בחיי החברה, ולמענם אברהם מבקש את הצלת העיר כולה. לאברהם היה ברור שהצדיקים יינצלו אולם תפילתו היא על העיר כולה, בידעו שכולם ערבים ואחראים איש לרעהו. כשם שפעמים צדיקים נענשים בעוון היחידים כך יהיה אפשר להציל את החוטאים בזכותם של צדיקים. בסופו של דבר בקשתו של אברהם לא התקבלה שכן לא ניתן למנוע את השמדת העיר בזכות המיעוט. כפי שכותב הרמב"ם: "אדם שעונותיו מרובין על זכיותיו מיד הוא מת ברשעו שנאמר על רוב עונך, וכן מדינה שעונותיה מרובין מיד היא אובדת שנאמר זעקת סדום ועמורה כי רבה וגו', וכן כל העולם כולו אם היו עונותיהם מרובין מזכיותיהן מיד הן נשחתין שנאמר וירא ה' כי רבה רעת האדם" (הלכות תשובה פרק ג).
יכולת ההשפעה של המיעוט החוטא על הרבים מיוחדת לעם ישראל במיוחד מהרגע שחצה את הירדן ונכנס לארץ. ישיבתה של האומה בארץ ישראל מאחדת וכולם ערבים זה לזה. חז"ל לומדים זאת מעכן שחטא ומעל בחרם, אולם כאשר ה' מתאר את הדברים בפני יהושע נאמר: 'וַיֹּאמֶר ה' אֶל יְהוֹשֻׁעַ קֻם לָךְ לָמָּה זֶּה אַתָּה נֹפֵל עַל פָּנֶיךָ חָטָא יִשְׂרָאֵל וְגַם עָבְרוּ אֶת בְּרִיתִי אֲשֶׁר צִוִּיתִי אוֹתָם וְגַם לָקְחוּ מִן הַחֵרֶם וְגַם גָּנְבוּ וְגַם כִּחֲשׁוּ וְגַם שָׂמוּ בִכְלֵיהֶם'. אף על פי ש אדם אחד חטא – הכתוב אומר 'חטא ישראל', ללמדך שביכולתו של חוטא אחד להכתים את האומה כולה. יש לדון באילו מקרים מיושם כלל זה, אבל הוא קיים – ובמיוחד בארץ ישראל. הגמרא בסנהדרין מג ע"ב מחלקת בין עבירת היחיד בחוץ לארץ לבין עבירת היחיד בארץ ישראל. הקהילה בגלות נענשת על עבירת היחיד אם העבירה התבצעה בפרהסיא. לעומת זאת, בארץ ישראל נענשת האומה אפילו על עבירה הנעשית בצנעה. לכאורה מה ההבדל בין ארץ ישראל לחוץ לארץ?
מסביר המהר"ל: "אבל הפירוש הנראה, כי כאשר נכנסו ישראל לארץ היו ישראל עם אחד לגמרי, […]כי נקרא ערב שהוא מעורב עם השני, ולא נעשו ישראל מחוברים להיות עם אחד לגמרי, עד שבאו לארץ והיו ביחד בארץ והיה להם מקום אחד הוא ארץ ישראל, ועל ידי ארץ ישראל הם עם אחד לגמרי. ולכך כתיב גם כן: "להיות לכם לאלוקים" – כי יש להם א-ל אחד" (נתיב הצדקה פרק ו').
בעוד בגלות הערבות נובעת מחובתו של האדם להוכיח את החוטא הרי שבארץ ישראל האחריות נובעת מכך שעם ישראל נחשב כיחידה אורגנית אחת שלא ניתן לפצל. כידוע, אדם יכול להוציא את חברו ידי חובה בברכות ובתפילה ובקיום מצוות. אולם בעולם של מצוות נאמר שאדם מוציא את חברו אפילו אם הוא קיים כבר את המצווה והסיבה לכך שכל זמן שאדם לא קיים מצווה האחר ערב לקיומה. כך גם בעבירות – אף אדם המקיים את התורה והמצוות עלול להיענש בעוון היחיד שחוטא.
ערבות זו מתעצמת במסגרת חיים של מדינה בארץ ישראל. מדינה דמוקרטית מעצם הגדרתה מאפשרת את מעורבותו של הפרט בחיי העם ולכן מעורבות זאת צריכה לבוא לידי ביטוי הן באווירת החיים בפרהסיא והן באחריות לאחר באמצעות צדקה וחסד. הערבות תובעת מהאדם לגלות אחריות על האחרים ולא להסתפק באחריותו כלפי עצמו.