פרשת מצורע – פסגת הקיום

  טומאה מבטאת את המוות – ההתנתקות מהטבע. לכן כל מה ששייך לעולם הטבע אינו מקבל טומאה : כל המחובר לקרקע אינו מקבל טומאה,  בעלי חיים שלא מתו אינם מקבלים טומאה וכו'.
דרך הטהרה הרגילה היא טבילה במקווה מים. הטבילה מחברת את האדם למי בראשית, מחזירה אותו למצב הצלול, הראשוני, של הקיום הטבעי. משמעות הטבילה ביהדות שונה מאוד מן הטבילה הנוצרית. מרטין לותר מתאר את הטבילה כמסמלת את "המתת הבשר והחייאת הרוח" (מ' לותר, ארבעה חיבורים תיאולוגיים, עמ' 142). ביהדות, לעומת זאת, הטבילה מבטאת דווקא את חיי הבשר, ולא את מותו.

 

הנצרות הקלאסית עוינת את הטבע. היהדות מקבלת את הטבע באהבה וברצון. גם היהדות איננה משלימה עם הטבע כמות שהוא. אם ניקח כדוגמה את טבע האדם – יש בו טוב וגם רע, מלאכים וגם שדים. אך היהדות איננה מדברת על מלחמה בטבע, אלא על תיקונו ושיפורו. נקודת המוצא של היהדות היא אימוץ של הטבע ואישורו. דיני טומאה מבטאים זאת בצורה הטובה ביותר. יש דתות ותרבויות שקידשו את המוות וראו בו את פסגת הקיום הדתי. לעומתן, היהדות רואה את המוות כטמא ומשוקץ.

 

התפישה הזו באה לידי ביטוי מובהק באמונה היהודית בנוגע לתחיית המתים. אנו מאמינים כי בקץ הימים יחזרו המתים לחיים, וישובו לחיות בעולם הזה בתוך גופם. עד אז יחיו המתים בעולם הבא, עולם הנשמות. התפישה היהודית אומרת שעולם הנשמות אינו היעד הסופי, להפך : הוא תחנת ביניים, בדרך לשוב לחיי העולם הזה. החיים בתוך עולם הטבע, העולם החומרי, הם המצב הנורמלי של האדם. חיינו כאן אינם תאונה מצערת ; הם פסגת הקיום שהועיד לנו הקב"ה.

Facebook
Twitter
LinkedIn
Pinterest

עוד בקטגוריה

[kipa_sub_cat]

רשימת התפוצה

רוצות לקבל עדכונים על הנעשה במדרשה? הזינו את כתובת הדוא"ל שלכם בתיבה והצטרפו לרשימת התפוצה שלנו 

jQuery(document).ready(function() { });