הני מילי – גיליון 7

 

       עלון בית המדרש לנשים במגדל עז       |   גליון מס' 7, שבת פרשת "תזריע", סוף זמן חורף התשע"א

ה נ י  מ י ל י

מילי דאבות 

סייג לחוכמה- שתיקה

כרמית פיינטוך

                  "רבי עקיבא אומר: שחוק וקלות ראש מרגילין לערווה. מסורת- סייג לתורה, מעשרות- סייג לעושר, נדרים- סייג לפרישות,

סייג לחוכמה- שתיקה"  (אבות, ג', י"ג)

 

מהו סייג לפי משנה זו ? נראה שסייג הוא דבר שמוביל ל…/דבר שמאפשר את… כלומר, א' המופיע בתחילת המשפט, יוביל לב' או יאפשר אותו. כך למשל: הנדרים, יובילו את האדם לפרישות, יאפשרו אותה; או המעשרות יובילו את האדם לעושר, וכן הלאה.

אלא שמבנה המשנה משתנה במשפט האחרון. אם משפט זה היה כתוב באותו האופן שבו כתובה כל המשנה, הרי שהיה צריך להיכתב : 'שתיקה- סייג לחוכמה', או 'חוכמה- סייג לשתיקה'. ננסה לראות לפי ההסבר שנתנו לפני כן, מהי משמעותו של כל משפט כזה:

'שתיקה- סייג לחוכמה':השתיקה היא פעולה המובילה לחוכמה, יוצרת אותה, מאפשרת לחוכמה להיות, להתקיים. חושפת את החוכמה ומחוללת אותה. לעומת זאת, 'חוכמה- סייג לשתיקה' פירושו שהחוכמה מובילה לשתיקה; השתיקה היא תוצר של החוכמה, תוצאה שלה. אדם בוחר לשתוק כתוצאה או כמסקנה של חוכמתו.

נדמה לי כי שבירת הסדר במשנה מאפשרת את ההבנה של שתי האופציות.

"לא ברוח ה'.. ולא ברעש ה'… ואחר האש קול דממה דקה" (מלכים א'/ י"ט)

ניתן לשאול על השתיקה האם היא בבחינת יש או אין, כלומר האם שתיקה היא רק העדר דיבור או שיש בה מהות בפני עצמה. זוהי שאלה הדומה לשאלה על החושך, האם הוא העדרו של האור או בעל מהות בפני עצמו. האם השתיקה היא דבר המחולל מציאות (כלומר, שתיקה- סייג לחוכמה, מייצרת ומאפשרת את החוכמה) או שהיא דבר המושפע מן המציאות (כלומר, החוכמה- סייג לשתיקה, השתיקה היא תוצאה של החוכמה, מושפעת ממנה).

כדי לראות את שתי הפנים האלה בתוך המציאות, הבאתי שני מקורות העוסקים בשתיקה:

אין אסתר מגדת מולדתה, מלמד שתפשה שתיקה בעצמה כרחל זקנתה שתפשה פלך שתיקה, עמדו כל גדולי זרעה בשתיקה, רחל תפשה פלך שתיקה ראתה סבלונותיה ביד אחותה ושתקה, בנימין בנה תפש בשתיקה תדע שאבנו שהיתה בחשן היתה ישפה לומר יודע היה במכירת יוסף ושותק, ישפה יש פה ושותק, שאול בן בנה (ש"א =שמואל א'= י') ואת דבר המלוכה לא הגיד לו, אסתר, אין אסתר מגדת מולדתה ואת עמה.  (אסתר רבה (וילנא) פרשה ו)

מקור זה עוסק באסתר השותקת, אינה מגדת את מולדתה ואת עמה. אסתר מחקה בכך את רחל השותקת תחת מיטת כלולותיה, את בנימין הבוחר לשתוק במכירת יוסף ואת שאול שלא מספר על המלכתו. אלו הן פעולות מחוללות מציאות, יוצרות מציאות, שקורות דרך השתיקה! אדם בוחר באופן אקטיבי ויוצר-  בשתיקה. פה, השתיקה יוצרת את החוכמה, מגלה את הפעולה החכמה, מובילה אל התוצאה שהאדם מייחל לה. כתוצאה משתיקתה "האקטיבית" של אסתר, מתגלגלת, נוצרת ומתאפשרת, גאולה.

אמר רב יהודה אמר רב: בשעה שעלה משה למרום, מצאו להקב"ה שיושב וקושר כתרים לאותיות, אמר לפניו: רבש"ע, מי מעכב על ידך? אמר לו: אדם אחד יש שעתיד להיות בסוף כמה דורות ועקיבא בן יוסף שמו, שעתיד לדרוש על כל קוץ וקוץ תילין תילין של הלכות. אמר לפניו: רבש"ע, הראהו לי, אמר לו: חזור לאחורך. הלך וישב בסוף שמונה שורות, ולא היה יודע מה הן אומרים, תשש כחו; כיון שהגיע לדבר אחד, אמרו לו תלמידיו: רבי, מנין לך? אמר להן: הלכה למשה מסיני, נתיישבה דעתו. חזר ובא לפני הקב"ה, אמר לפניו: רבונו של עולם, יש לך אדם כזה ואתה נותן תורה ע"י? אמר לו: שתוק, כך עלה במחשבה לפני. אמר לפניו: רבונו של עולם, הראיתני תורתו, הראני שכרו, אמר לו: חזור [לאחורך]. חזר לאחוריו, ראה ששוקלין בשרו במקולין, אמר לפניו: רבש"ע, זו תורה וזו שכרה? א"ל: שתוק, כך עלה במחשבה לפני (תלמוד בבלי מסכת מנחות כ"ט ע"ב).

ההקשר של מדרש ידוע זה, הוא עלייתו של משה למרום ורצונו לראות את תכונותיו של הקב"ה ("הראיני נא את כבודך"). ה' מאפשר לו לראות את "אחוריו" כלומר, איזושהי הוויה מצומצמת.

פעמיים במהלך הסיפור כאן נדרשת ממשה שתיקה, השתיקה נדרשת בשעה שמשה מערער על המציאות בה הוא חוזה. בפעם הראשונה המציאות לא ברורה לו- היכן הצדק, מדוע דווקא הוא מוריד את התורה ? הפעם השנייה אף קשה ממנה- הוא מגלה מציאות פורעת סדר הגיוני קיים, פורעת את הצדק הבסיסי כפי שהוא מופיע בתורה, "צדיק ורע לו" ! האם זהו שכרו של ר' עקיבא ? משה מתריס! תגובת ה' לעניין, היא- 'שתוק'. השתיקה פה היא לאו דווקא שתיקה של צידוק הדין אלא שתיקה של צמצום- זהו גילוי האחוריים, האדם (ואפילו הוא משה) אינו מבין הכול! השתיקה היא ההבנה, תוצאה של החוכמה, היא הגילוי שלה. האדם צריך לשתיקה, כיוון שהוא מבין את מקומו האמיתי בעולם, אל מול ה', זהו גילוי של החוכמה על ידי השתיקה, בבחינת חוכמה- סייג לשתיקה. השתיקה היא הבחירה להיות פאסיבי כיוון שהבנת את העובדה שאינך יכול לתפוס ולהבין.

בין אם השתיקה היא מהות עצמית, מחוללת מציאות, ובין אם היא תוצר ותגובה למציאות, יש לה מקום חשוב בעולם, לא פחות מן הדיבור. קול הדממה, המבטא בהתגלות לאליהו את הא-לוקות, נשמע ורועם גם בשתיקותינו.   

                                                                                    תמידים כסדרם

כוס ישועות אשא

עמליה ווינברג, שוש גינדי ותהלה ברנדר

בקבוצת הרס"ג השבוע היתה לנו ההזדמנות להגשים את החלום של כולנו… להיות ר"מ במגדל עז! במסגרת שבוע חזרה, כל חברותא היתה צריכה לבחור נושא ולהעביר שיעור על מה שלמדנו בשבועות האחרונים בפסחים. אנחנו בחרנו את נושא ארבעת הכוסות ומשמעותן בסדר.

בפרק עשירי ניתן למצוא את ארבע הכוסות בקשר לכל מיני מצוות- הכוס הראשונה מופיעה בקשר לקדושת היום, השנייה- לסיפור מצרים, השלישית- בקשר לברכת המזון, והרביעית- בקשר להלל.

רש"י ותוספות מציגים את התפיסות השונות לגבי מצוות ארבעת כוסות; רש"י בצ"ט ע"ב על המילים "ארבע כוסות" מפרש- "כנגד ארבע לשוני גאולה". מהמילים האלו נלמד שארבע הכוסות ביחד באו להיות כסמל של חירות. מול רש"י, תוספות בסוכה ל"ה ע"א עוסקים בהלל, ותוך כדי כך מזכירים את ארבע הכוסות- "מסתמא לא תקנו ד' כוסות אלא כדי לאמר עליהם הלל", או במילים אחרות- תוספות סוברים שכל כוס מבין ארבע הכוסות נחשבת ככוס ברכה ועומדת כמצווה בפני עצמה.

מה הנפקא מינה של חלוקה זו?

  1. בקשר לקידוש; לפי תפיסת כוס ברכה, יש לנהוג כמו בשבת ויו"ט- רק מישהו אחד צריך לשתות כדי להוציא את כולם ידי חובתם, כי זו כוס מצווה; אבל לפי דעת רש"י, דרך חירות, כולם יצטרכו לשתות משלהם.
  2. במקרה שיש למישהו יין רק לשתי כוסות ולא לכל הארבע, מה עליו לעשות? לפי שיטת כוס ברכה- כל כוס היא מצווה בפני עצמה, ולכן ישתה שתי כוסות ויקיים שתי מצוות; לפי רש"י, כיוון שבו מצווה אחת, מדובר כאן ב"חבילה" אחת- או הכל או כלום, ולא ישתה.
  3. בקידוש רגיל יש שיעור של רביעית כוס- ע"פ תוספות, שיעור זה תקף גם לגבי ארבע כוסות; אבל, לפי דרך חירות- נתחייב לשתות רוב הכוס.
  4. בהקשר להחזקת הכוס; לשיטת 'כוס ברכה' יש להחזיק את הכוס לאורך המצווה כמו בקידוש בשבת- כך למשל יש להגביה את הכוס לאורך מצוות "מגיד"; אך לשיטת 'דרך חירות'- אין חיוב שכזה.

במהלך החברותא שלנו ניסינו לחשוב האם יש משמעות וקשר בין התפיסות השונות האלה לבין אופי הסדר עצמו. תוך כדי לימוד, ראינו שהמחלוקת הזאת נובעת ממשהו יותר עמוק ומצאנו שיש קשר בין המחלוקת הזאת למחלוקות אחרות; ייתכן שגישת תוספות קשורה לצד היותר טכני- מסורתי של הסדר, וגישת רש"י נובעת מהצד הסמלי- חווייתי של הסדר. לאורך כל הסדר ניתן לראות את החלוקה הזאת:

  1. אחת המצוות העקרוניות של ליל פסח היא סיפור יציאת מצרים. בתוכו ניתן למצוא את הצד הטכני- יש לנו טקסט מסויים שאם לא נאמר דווקא אותו- לא נצא ידי חובה; מצד שני, קיים גם הפן החווייתי- יש לדבר ברמה שכל אחד יבין, וכל אחד צריך "לראות עצמו כאילו הוא יצא ממצרים".
  2. כרפס: גישה אחת טוענת שלמעשה כרפס מצא את דרכו אל תוך הסדר בגלל שאנשים היו רעבים ומטרתו היתה לספק את האנשים לפני הסדר; הגישה השניה טוענת שמטרתו היא שהבנים ישאלו.
  3. מרור: יש אומרים (כמו אור החיים) שמרור בא רק כדי לשפר את הטעם של קרבן פסח ; מצד שני, הגמרא מדגישה גם את הסמליות של "על שום שמררו את חיינו".
  4. מצה: מצד אחד היינו מצווים לאכול מצה עם קרבן פסח עוד כשהיינו במצרים; מצד שני, אנחנו מתייחסים בסדר לרעיון של חיפזון הגאולה.
  5. הלל: כפי שראינו בשיעור של הרב גיגי- יש צד של הלל של מצווה, וצד אחר של הלל של שירה.

נראה לנו שאולי שני הערוצים האלו נובעים ממה שאנחנו חוגגים בפסח. פסח הוא זמן חירותנו, זמן שנהיינו לעם- וגם זמן בו חוגגים את המשכיות העם. מבחינה זו, אולי ההמשכיות שלנו תלויה דווקא בשני הפנים האלו: הטכני, שהוא הפן של המסורת שמקשר אותנו לדורות הקודמים ואפילו אחד לשני; ובתוכו, גם הפן החוויתי- כולנו חשים את הקשר האינדיווידואלי לחג, חווים ומרגישים שאנחנו בעצמנו יצאנו ממצרים.

 

                                                                               חומר ביד היוצר

גוש

חנה דרדשתי

לעתים קרובות אנשים נוטים לחפש הבדלים בינם לבין אנשים אחרים, ומנסים לחלק את העולם לקבוצות של "אנחנו" ו"הם" (ה"אני" ו"האחר").  אכן, יש הצלחה רבה לניסיון שכזה, מפני שבאמת קיימים הבדלים.

ישנם דברים רבים שיכולים לאגד מספר אנשים יחד, ובכך להגדיר אותם כקבוצה-כ"גוש"– אמונות, גישות, קוד לבוש ונורמות חברתיות למיניהן. אך אם נביט בראייה רחבה יותר לתוך מורכבות הקבוצה- "הגוש"- נצליח להבין כי מציאות החיים מורכבת מאנשים אשר לכל אחד אישיות משלו. פתיחות כזאת מאפשרת קשרים עמוקים בין חברי קבוצה אחת לחברי קבוצה שנייה, למרות שלעתים הניסיון לגישור מביא עמו אכזבה.

חשוב להבין את הסטיגמות שיש לכל קבוצה ולהכיר בהבדלים האמתיים שבין אנשים, הנובעים מהשתייכותם לקבוצה מסוימת, אך עם זאת יש לנסות ולמצוא את הבן-אדם, האיש, אשר בתוך ה"גוש" האחר.

לי יש חלום שכולנו נשאף ליצור קשרים אנושיים שיגשרו בין הקבוצות השונות, ובכך נצליח להביא את העולם למקום אשר חיים בו אנשים- ולא רק בני אדם.
(רעיון זה בא בעקבות שיעור "תורה לשמה" של אסתי בקשר ליחסים ש(לא) קיימים בין הציבור הציוני דתי וציבור הקו-ניק, עד כדי כך שהמן בהצגה [המקסימה] של ה"לפני" היה "קו-ניק.")


 

                                                                                    תלמוד לומר
הבכי הוא קצה הראיה

הדס משגב

קצת מפתיעה העובדה שהציפייה שיוצרת הפתיחה של מסכת חגיגה לא מקבלת, לכאורה, מענה בהמשך. המשנה מדברת על מצוות ראיה ברגל, ובמקום "להציג" את הנושא ולהגדיר, למשל, מה זה בעצם 'ראיה' – אנחנו קופצים מיד לשלב ב', והוא רשימה של מי שחייב במצווה של ראיית פני ה' ומי שלא.

שאלת השאלות – מה, בעצם, רואים שם? – נשארת אתנו לאורך כל המסכת [לפחות לאורך הפרק וחצי הראשונים שלמדנו..] והיבטים שונים שלה יעמדו לדיון. שאלת ה"מה רואים" היא דבר שבאמת מסוכן ואפילו בלתי אפשרי לגעת בו – לפחות לא במלים כמו שאנחנו מכירים אותן. ואולי דווקא המגבלות המוטלות על דרישה בדברים שהם למעלה מאתנו – מעשה מרכבה, מעשה בראשית – יש בהן כדי לגלות מקצת הדבר הזה, שאסור לדבר עליו.

אני חושבת שקיימת אנלוגיה מרתקת בין ר' יוחנן בפרק א' של מסכת חגיגה בתלמוד הבבלי, ובין אלישע בן אבויה בפרק ב' – אבל דווקא בזה של הירושלמי. חטיבת סיפורי אלישע [ירושלמי חגיגה ט.-ט:] נוגעת ולא נוגעת בגורם שלכאורה דוחף אותו 'החוצה', ובעצם – גם בהגדרת אותו 'החוצה'. אני חושבת שהסיפור על אלישע שמביט דרך החלון באדם שמת למרות שקיים את מצוות שילוח הקן, הוא לאו דווקא אדם שזורק הכל בגלל שאלות שאין עליהן מענה – להפך; הוא מבין, וההבנה הזו היא דבר נורא.

ובנסיון להבין קצת ממה שראה אלישע: נפל דבר בעולם. אדם שנהג כראוי – אדם שהיה נאמן למה שלימדו אותו, למציאות כפי שמן הראוי שתהיה – נענש למרות מאמציו, ובצורה הכי אקראית, מטופשת ולא הוגנת שיכולה להיות. אדם אחר, שעשה כל מה שלימדו אותנו שאסור – זכה בכל הקופה.. אין כאן רק עיסוק בשאלת הטוב, הרע והצדק האלהי. אני חושבת שאלישע, שמביט מהחלון על האבסורד שבמציאות, לומד לדעת שאין רחמים בעולם.

וזה לימוד נורא. כי באמת הבטיחו לנו משהו שלא מתקיים ולא מתקיים, אפילו שאנחנו משתדלים מאד; ובאמת דווקא הטובים, למרבה הקלישאה, הם אלה שנופלים אל מותם. אני חושבת שאפשר למצוא את ההד הזה באמירה של ר' יוחנן [בבלי חגיגה ה.]: "עבד שרבו מקרבו לדונו וממהר להעידו – תקווה יש לו?!" ומה נעשה עם הדין שבעולם, ועם התקווה הזאת שאיננה?

האמת היא שיש לנו תשובה, והיא קלה וקשה כאחת; ובמובנים רבים – מאד לא מספקת. ולא היה יודע, אלישע, שדרשה ר' יעקב לפנים ממנו: למען ייטב לך – לעולם הבא שהוא כולו טוב…  ואפשר להירגע מהתשובה הזאת, מההבנה ש-לא נורא, תהיה הזדמנות נוספת. שהרע והאבסורד הם לא סופיים, שיש עתיד מעבר לעתיד. אבל את התשובה הזאת אלישע לא הכיר. ואולי הכיר, והיה ישר מכדי להימלט אליה. ובאמת מה יכול לעשות אדם שניצב על פי התהום?…

ברשימת האנשים שלא חייבים במצוות ראיה מונה המשנה גם את "מי שאינו יכול לעלות ברגליו", ואומר רבא: לאתויי מפנקי. המפונק הוא אותו אדם שלא מוכן לחלוץ נעליים כשהוא נכנס למקדש, ובלשון אחרת: מי שמתעקש להרכיב משקפיים אנושיות כשהוא מסתכל בה'. הניסיון להסביר את הא-להי מתוך האתיקה, במושגים של טוב ורע כפי שאנחנו חיים אותם, יסתיים בשאלה – הנכונה! – של אלישע:  איכן היא טובתו של זה, איכן היא אריכות ימיו של זה?.. ובפשטות של קירקגור: הנסיון למצוא צידוק מוסרי למעשה אבסורדי – כמו עקדת יצחק – יביא לאחת משתי תוצאות: א. עשיית שקר בנפשנו, הגדרה בכח של הטוב כרע ושל הרע כטוב; ב. אברהם רוצח, וא-להי ישראל מבקש לו קרבנות אדם.

אלישע הוא האדם שלא מוכן לשקר; בעיניו ראה שאין רחמים בעולם, שאין הזדמנות שניה. האמונה המוצקה של אלישע בחוסר יכולתו לחזור בתשובה איננה בריחה ממאמץ, אלא דווקא ההפך. הוא ראה את הא-להי כהוויתו; הוא יודע יותר מדי. ובאמת, באמת שהוא לא יכול לחזור.

מנגד עומד רבי עקיבא; רבי עקיבא שנכנס גם הוא לפרדס, שהגיע למקום האינסוף, ובחר לעצום עיניים ולא להציץ. וכשאתם מגיעים לאבני שיש טהור, אומר רבי עקיבא, תדעו לכם שמה שאתם מצליחים לראות הוא לא מה שנמצא שם באמת; שהניסיון לתת שם למה שנמצא שם באמת הוא בבחינת "דובר שקרים לא יכון לנגד עיני". אי-ההצצה, ההקפדה לראות רק מה שמותר לראות, שומרת על ההפרדה בין הא-להי לאנושי; היא אומרת- אני לא יכול להסתכל על זה, כי זה זר לי לחלוטין. ויכול להיות שאני לא אצליח לעמוד בזרות ההיא; ויכול להיות שאין מי שיכול להישיר אליה מבט ולהישאר כשהיה.

ומחוץ לפרדס, מחוץ לסקאלה הזאת, המקוטבת כל כך, בין אלישע בן אבויה, שהתעקש לראות בעיניו שלו, ובין רבי עקיבא, שנכנס בשלום ויוצא בשלום – נמצא רבי יוחנן. רבי יוחנן שלא שמענו אותו דורש במעשה מרכבה, למרות שתלמידיו דורשים לפניו; רבי יוחנן שראה, ובכה. שאמר – זה אבסורד, וזו תהום, אבל אני עדיין בפנים. כי הבכי הוא קצה הראיה. לפעמים הדבר שמנסים להבין פשוט גדול מדי, מסנוור מדי, מתנגש עם כל מה שלימדו אותי וכל מה שידעתי עד עכשיו; וזה שורף. וזה מאלץ אותנו לעצום עיניים, או לוותר על מה שראינו ולהסיט מבט למקום אחר. אבל אפשר גם להמשיך לראות, ולדמוע. ראיתי; עכשיו זה מטושטש מדמעות. אבל לעולם לא אשכח את מה שראיתי, לעולם לא אוכל לשקר לעצמי ולהגיד שזה לא מה שנמצא, שזה בכלל אחרת, שהמוכר הוא ההגיוני ושדבר לא נשבר. אבל אפשר לבכות – ויש בזה משום נחמה. ולכן רבי יוחנן יהיה זה שיציל את אלישע – כי הוא יודע שבמקום כלשהו, אנושי עד מוות, אלישע צודק; אבל הבכי הוא קצה הראיה, ובמקום בו אי אפשר יותר לראות מתחילים לדמוע. והאפשרות הזו של קיום אחרי מה שנראה לנו סופי, [שמשתקפת, אגב, גם בעצם העובדה שאפילו את אלישע ניתן לגאול], ההכרה בתהום יחד עם נכונות להמשיך למרות שהשברים חדים ורטובים – היא היא האמונה בתשובה.

על ערש דווי, בסופו של דבר, מצליח אלישע לבכות; ודומה כי מתוך תשובה נפטר רבי.

                                                                                  תלמוד לומר
לחם עוני

מרים קליין

ידוע שחלק ניכר מליל הסדר מבוסס על שאלות. יש בסדר עניין לעורר אותנו לשאול, לבדוק, לחקור. אף הבן שאינו יודע לשאול -חייב אביו לעורר אותו, לעניין אותו בלימוד יציאת מצרים: "ושאינו יודע לשאול את פתח לו, שנאמר: וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיוֹם הַהוּא לֵאמֹר בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה ה' לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם" (שמות י"ג, ח'). אם הבן אינו מסוגל לשאול בעצמו, על האב לגרות אותו, כדי שישאל.

 יתכן שיש בפן הזה של פסח מעין כפרה ושינוי מתהליך השעבוד של עם ישראל במצרים. הרמח"ל כותב במסלת ישרים:

                  ואולם הנה זאת באמת אחת מתחבולות היצר הרע וערמתו להכביד עבודתו בתמידות על לִבות בני-האדם, עד שלא ישאר

                  להם רֶוַח להתבונן ולהסתכל באיזה דרך הם הולכים… והרי זה מעין עצת פרעה הרשע שאמר (שמות ה', ט'): "תִּכְבַּד הָעֲבֹדָה

                  עַל הָאֲנָשִׁים וְיַעֲשׂוּ בָהּ וְאַל יִשְׁעוּ בְּדִבְרֵי שָׁקֶר". שהיה מתכון שלא להניח להם רֶוַח כלל לבלתי יתנו לב או ישימו עצה נגדו,

                  אלא היה משתדל להפריע לִבָּם מכל התבוננות בכח התמדת העבודה הבלתי מפסקת.

כשהאדם טרוד ועסוק הוא אינו פנוי לבדוק את המסגרת הסובבת אותו ואת המעשים שלו. הדבר בעייתי לא רק משום שכך יגיע לחטא ח"ו, אלא כיוון שבעצם המצב של חוסר ההתבוננות, חוסר שאלות- יש חולי. יש להיות מודעים לעצמנו ולסביבה תמיד, להתעניין מה שונה ומוזר, טוב או רע, מרומם או מכשיל. אנו צריכים לפתוח עצמנו, לסקרן עצמנו – שיהיה בנו מקום לשאלות. לפני הטיפול בבעיות, בשעבוד- צריך למצוא בתוכנו מקום שיצביע על הקושי שבו, שיכיל אותו.

ואולי יש גם במצה פָּן המתקשר לכך. השבוע, בחבורת חסידות, הרב זאב אמר לנו שיש ענין להיות רעבים בפסח. לחם העוני לא בא להשביע, אלא דווקא להשאיר אותנו רעבים, לתת לנו תחושה שעלינו לשאול ולבקש עוד תמיד. אל לנו להסתפק בתשובות זולות וחסרות משמעות (כמו שאומר שושני: עדיף להישאר עם שאלה אחת טובה מאשר עם אלף תשובות לא מספקות…). עלינו למצוא בעצמנו מקום חסר, לדרבן ולהמריץ עצמנו לעבוד קשה בחיפוש ובהשגת מטרות גדולות. ואולי גם התשובות יולידו בנו שאלות חדשות משוכללות…

 

                                                                                        ושננתם
זה קרבן התמיד לעבודת בית אלוקינו

חבורת משניות |  פנינה ויין

מכל הקרבנות הנזכרים בספר ויקרא, מדוע קרבן התמיד הוא הקרבן היחיד שיש לו מסכת בפני עצמו? וזאת איננה מסכת פשוטה- זאת מסכת מלאה בפרטים ותיאורים סביב כל דקה של הקרבת קרבן התמיד! בנוסף, מדוע היא המסכת היחידה המסתיימת באופן זה- "זה קרבן התמיד לעבודת בית אלוקינו. יהי רצון שיבנה בית המקדש במהרה בימינו"- למה דווקא מסכת זו מסיימת בבקשה לבניית בית המקדש?

נראה לי שהתשובה לכך נובעת מהרעיון העומד מאחורי קרבן התמיד. קרבן התמיד, בעצם, מעניק לאדם עצה כיצד לחיות ולחוות את עבודת ה' שלו. כשמישהו לומד את מסכת תמיד, ייתכן שיופתע מהפרטים הרבים הנכנסים להבאת הקרבן, ומכך שהוא נעשה מידי יום עם הפרטים המלאים שלו; אך מצד שני, האינטנסיביות בה נהגו הכהנים לגבי הקרבת התמיד מובנת- זוהי עבודת ה' שלהם! זו הדרך שלהם להראות לה' שהם מחויבים אליו ורוצים לעבוד אותו.

יכולת האדם לעשות משהו יום אחר יום, שבוע אחר שבוע, היא דבר חשוב וגדול- אך גם קשה מאוד. ביהדות אנו פוגשים את ההתמדה והרציפות בתחומים רבים- בשבת, בתפילה, בחיוב לימוד כל יום- וזה באמת יכול להיות מעייף; אבל, הרעיון של קרבן התמיד יכול לתת לנו חיזוק- גם אם זה קשה, גם אם אנו עייפים- חשוב להתמודד ולהראות לה' בהתמדה ובקביעות שאנו רוצים לעבוד אותו ולהיות מחויבים אליו.

אם נוכל באמת להתנהג בדרך של קרבן התמיד- לעבוד את ה' בדרך טובה יום אחר יום- אולי באמת נזכה לבניין המזבח והמקדש בימינו בעז"ה.

תמידים כסדרם

אחד המתפרט לארבע

יאירה הלפרט

"ולא יפחתו לו מארבע כוסות של יין". הרבה דיו נשפך על השאלה האם הכוסות תוקנו לכתחילה בדרך חירות, או שמא פשוט הוצמדו הכוסות למצוות הקיימות בסדר? בין כך ובין כך יש צורך להבין לעומק את עניין כוסות היין כמסמלות חירות וגאולה, שהרי זה מה שנדרש מאיתנו לזכור ולהדגיש בליל הסדר.

רעיון יפה נמצא בספר 'מיטב הארץ' של הרב יהושע ויצמן (ישיבת מעלות) בפרק 'ארבע כוסות', ואותו אני מבקשת לשתף איתכן:

הירושלמי [פסחים פ"י ה"א] שואל: "מניין לארבע כוסות?" ומובאים בו מספר רעיונות שונים של האמוראים, אותם ניתן לחלק לשתי השקפות שונות על משמעות שתיית ארבע כוסות. ר' יוחנן בשם רבי בנייה אומר שהכוסות תוקנו "כנגד ארבע גאולות", והיות והגאולה היא תהליך אחד מתמשך- ארבעת הכוסות קשורות זו בזו בקשר הדוק, והן בעצם מסמלות דבר אחד*. לעומתו, ר' יהושע בן לוי אומר שהכוסות תוקנו "כנגד ארבע כוסות של פרעה" ובכך אומר שכל כוס היא יחידה בפני עצמה ושאין קשר הכרחי בין הכוסות**.

במשנה [צט ע"ב[1]] "ולא יפחתו לו מארבע כוסות…" פרש"י: "ארבע כוסות- כנגד ארבע לשוני גאולה האמורים בגלות מצרים…בפרשת וארא". לעומת זאת, בדיון שפותח ריב"ל ובו מופיעה דעת רבא על דרך שתיית הכוסות [קח ע"ב] מפרש רש"י: "ארבע כוסות- שלשה כנגד ג' כוסות שנאמרו בפסוק זה וכוס פרעה ביד וגומר ורביעי ברכת המזון"[2]. אם כן, נראה שיש לנו סתירה פנימית בדבריו של רש"י!

אם נעיין בדבריו של רבא לאורך הסוגיה, נראה שדעתו מחברת בין שתי ההשקפות בירושלמי, ואף עוזרת לנו להבין את דבריו של רש"י. "א"ר יהודה אמר שמואל… שתאן חי יצא שתאן בבת אחת יצא השקה מהן לבניו ולבני ביתו יצא. שתאן חי יצא- אמר רבא ידי יין יצא ידי חירות לא יצא, שתאן בבת אחת [3]- ידי יין יצא ידי ארבעה כוסות לא יצא" [קח ע"ב]. לפי דברים אלה אנו מבינים שיש שלש בחינות, רבדים בכוסות של ליל הסדר: א. יין, ב. חירות, ג. ארבע כוסות. מה פשר כל בחינה?

נענה ע"י עיון בדבריו של רבא בדף קיז ע"ב "ארבע כסי תקנו רבנן דרך חירות כל חד וחד נעביד ביה מצוה".

א. "ארבע כסי תקנו רבנן"- שתיקנו שיעור של יין שיש לשתות בליל הסדר. ב. "דרך חירות"- שהכוסות באות להזכיר לנו את חירותינו. ג. "כל חד וחד נעביד ביה מצוה"- שיש סדר מסוים שבו יש לשתות כל כוס בנפרד.

אם מחד תקנו חכמים שיעור אחד מאד מסוים של יין, ומאידך תקנו לשתותו בארבע פעמים נפרדות- נלמד שרבא מתייחס לארבע כוסות בבחינת "אחד המתפרט לארבע". כלומר, ארבעת הכוסות נובעות כולן ממקור אחד, וביטוין בליל הסדר הוא בדרך מחולק- על סדר הברכות.

את העניין הזה ניתן לראות גם בסידור המשניות בפרק:

משנה א- ולא יפחתו לו מארבע כוסות של יין : כאן מוזכר השיעור האחד (שנותן הגבאי לעני שיעור של ארבע כוסות, ולא ארבע כוסות נפרדות). ב- מזגו לו כוס ראשון…מברך על היום. ד- מזגו לו כוס שני וכאן הבן שואל… ז- מזגו לו כוס שלישי מברך על מזונו, רביעי גומר עליו את ההלל… : כאן מפורט דרך השתייה.

כשרש"י מפרש את משמעות ארבע כוסות במשנה הוא מסביר לפי משמעותן במשנה- שהן מקור אחד. ואילו כשמפרש ארבע כוסות בסוגיה בה מובאים דברי רבא, מסביר ארבע כוסות בדרך "הוצאתן לפועל" בליל הסדר- בבחינת ההתחלקות לארבע.

נותר לנו לשאול שאלה מהותית ובסיסית ביותר: למה עניין 'אחד המתפרט לארבע' מוזכר דווקא בעניין הגאולה ומתבטא דווקא ביין?

את זאת מסביר המהר"ל בפירושו להגדה של פסח [דברי נגידים עמ' ל]:

"נכנס יין יצא סוד… כי היין הוא משקה נסתר יוצא מהסתר הענב ומפנימיות הענב… וכאשר נכנס היין באדם מוציא הסוד כי הוא בא עד הנסתר כפי מדרגתו ומוציאו. ולפיכך הם במספר ארבע כוסות, כי הגאולה היא באה מעולם העליון לעולם הזה שהוא עולם הריבוי…[4] כי כל דבר שבא מעולם הנבדל… כשהוא בא אל עולם הטבע שהוא עולם הריבוי יפרד לארבעה ראשים…"

כשאנו שותים את כוסות היין בליל הסדר מוטב שנזכור שאנחנו מגלים במעשינו אחדות של גאולה שבאה מן עולם העליון והנסתר, ומתבטאת בפרטים בעולם הריבוי.
—-

* נבין מכאן שאם שתאן בבת אחת- יצא.

** נבין מכאן שיש חיוב לשתות כל כוס בנפרד.

 [1] סתם הפניות הן למס' פסחים

[2] אמנם יכולנו לחשוב שרש"י מפרש את משמעות ארבע הכוסות רק לדעת ריב"ל ולא בצורה כוללת אך בדברי ריב"ל כתוב 'בארבע כוסות' ואילו רש"י מדייק בדבריו ואומר 'ארבע כוסות'. מכאן שמתייחס למשמעות ארבע כוסות בכלל.

[3] בגרסתינו כתוב "רב אמר" אך ברי"ף וברא"ש אין מילים אלה, וכך יוצא שהכל נאמר ע"י רבא. [מסורת הש"ס]. אנו נניח הנחה זו לשם המשך הלימוד.

[4] כאן מביא המהר"ל הוכחה מן התורה, שדורשת עיון נרחב יותר: "וסוד זה הוא מבואר בתורה: "ונהר היוצא מעדן להשקות את הגן ומשם יפרד והיה לארבעה ראשים"[בראשית ב;י]…". מומלץ לעיין שם בפסוקים [י-יד] ולראות את זיקתם לחלוקת המשניות בפרק.

 

מזל טוב לדוריאן אלבק
לרגל אירוסיה
!

מייל המערכת:      haney.miley@gmail.com
קובץ מצורף: גיליון 7 PDF

Facebook
Twitter
LinkedIn
Pinterest

עוד בקטגוריה

[kipa_sub_cat]

רשימת התפוצה

רוצות לקבל עדכונים על הנעשה במדרשה? הזינו את כתובת הדוא"ל שלכם בתיבה והצטרפו לרשימת התפוצה שלנו 

jQuery(document).ready(function() { });