כשהייתי קטן, הרגשתי תמיד תחושה של החמצה כשקראתי על חטא העגל: לא יכלו להתאפק עוד כמה שעות? מה כל כך בער לבני ישראל לעשות עגל דווקא? ברור שהמנטליות של בני ישראל בעת ההיא הייתה שונה מאוד מזו שלנו, ולכן קשה לנו מאוד להיכנס לנעליהם. אך אולי בכל זאת נצליח להבין את ההתנהגות שלהם, אם נדע מה בדיוק היה חטאם של בני ישראל. הפרשנים מדייקים מן הפסוק הראשון העוסק בחטא העגל: "וירא העם כי בושש משה לרדת מן ההר, וייקהל העם על אהרן, ויאמרו אליו: קום עשה לנו אלוהים אשר ילכו לפנינו, כי זה משה האיש אשר העלנו מארץ מצרים, לא ידענו מה היה לו" (שמות ל"ב, א'). הרמב"ן והאבן-עזרא עמדו על כך שהעם אינו מחפש כאן תחליף לקב"ה, אלא תחליף למשה רבנו. בני ישראל ממשיכים להאמין בה' אלוקי ישראל, אך הם רוצים גם במתווך. הקב"ה הוא רחוק מדי. הם צריכים מישהו נגיש, קרוב, זמין; כספומט רוחני.
כך כתב רבי יהודה הלוי בנוגע לחטאם של בני ישראל : "כל חטא העגל לא היה אפוא יציאה מעבודת א-ל מוציאם ממצרים, כי אם עבירה על אחת ממצוותיו. כי הוא יתברך אסר את עבודת התמונות, והם עשו להם תמונה" (ספר הכוזרי, מאמר ראשון, צ"ז). אין לזלזל בחומרת חטא העגל; הרי הקב"ה – לפני שמשה פייס אותו – ראה בחטא זה עילה אפשרית להשמדת העם. בני ישראל עברו כאן גם על "לא תעשה לך פסל וכל תמונה", וגם על "אלוהי כסף ואלוהי זהב לא תעשו לכם". ובכל זאת, לא הרי חטא נקודתי של עשיית פסלים, כהרי בניית תחליף לקב"ה מכמה תכשיטים מותכים. לדרגה הזו בני ישראל לא הידרדרו.
מה החומרה הגדולה שבעבודת העגל, כמתווך בין הקב"ה לבין בני ישראל? התשובה כאן היא כפולה. ראשית, התורה מדגישה שוב ושוב שהקב"ה הוא "א-ל קנא". הביטוי "קנאה" מתייחס לרגש הבלעדיות ששורר במצב נורמלי בין גבר לאשתו. בני ישראל נשואים לקב"ה, והקשר הזה אינו "נישואים פתוחים". משה טחן את העגל, שם במים, והשקה את בני ישראל. העונש הזה הזכיר מאוד לחז"ל את התהליך שעוברת אישה שבגדה בבעלה. גם עצם מתווך, שאינו פוגע באופן פורמלי באלוקותו של הקב"ה, למעשה דוחק את רגליו ופוגע בבלעדיות שלו בעולמנו הרוחני. לכן היהדות סולדת כל כך ממעשי כשפים ומאגיה למיניהם. אני גאה לכתוב בעיתון היחיד במדינה שלא מתפרסם בו הורוסקופ שבועי. בכל המאגיה הפופולרית יש בעיה כפולה: זה אסור, וזה שטויות.
אך בעבודת העגל הייתה בעיה נוספת. התורה מתארת בפנינו כיצד התנהלה עבודתו של העגל: "וישב העם לאכול ושתו, ויקומו לצחק" (שמות ל"ב, ו'). חז"ל דרשו שאותו "צחוק", היו בו עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים. ברור שהייתה מסביב לעגל הוללות פרועה. הרמב"ן הדגיש שרק בשעה זו, לאחר שהחטא לבש פנים של שחיתות מוסרית, ציווה הקב"ה על משה לרדת מהר סיני: "לך רד כי שיחת עמך" (שם, ז'). ואכן, כאשר משה יורד מן ההר, דווקא ההוללות היא שמעוררת את חמת זעמו: "ויהי כאשר קרב אל המחנה, וירא את העגל ומחולות, וייחר אף משה, וישלך מידיו את הלוחות" (שם, י"ט). קל לדמיין את הסיטואציה: בני ישראל שתויים, פניהם בוערות, מתהוללים מסביב למדורות ענק. משה הרואה את המחזה מחוויר ומסמיק לחילופין, עד שגובר עליו זעמו, והוא מנתץ את לוחות הברית.
אלוקים שנמצא מעבר לעולם, דורש שנעבוד אותו באופן מרוסן ומאופק. מצוות התורה מכוונות אותנו לעבודה הרצויה בעיני הקב"ה: תורה, תפילה, חסד. לעומת זאת, אל המתגלם בדמות עגל, אל השייך כל-כולו לעולם הזה, שמח – מן הסתם – בפולחן שיש בו מיצוי היצרים והתאוות השייכות לעולם הזה. בספר דברים, לפני כניסתם של בני ישראל לארץ, התורה חוזרת ומתריעה שוב ושוב שאסור לבני ישראל ללמוד מהשחיתות המוסרית של הכנענים. עבודה זרה מובילה לחיים מנוונים מבחינה מוסרית. זה היה חטאם הנורא של בני ישראל, בעת ששכנו למרגלות הר סיני. אין תחליף לעבודת ה' אל עליון. עלינו לזכור זאת גם לנוכח ההתפעלות האופנתית ממיסטיקות בגרוש.