פרשתנו מתמקדת בהכנות המיוחדות לקראת הכניסה לארץ. בסופה חורגת לכאורה התורה מהרצף וחותמת במצות הקרבנות בכלל וקרבן התמיד בפרט. התורה עוסקת בעיקר במוספים אולם היא מדגישה לפני כן את קרבן התמיד: "וְאָמַרְתָּ לָהֶם זֶה הָאִשֶּׁה אֲשֶׁר תַּקְרִיבוּ לַה' כְּבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה תְמִימִם שְׁנַיִם לַיּוֹם עֹלָה תָמִיד. אֶת הַכֶּבֶשׂ אֶחָד תַּעֲשֶׂה בַבֹּקֶר וְאֵת הַכֶּבֶשׂ הַשֵּׁנִי תַּעֲשֶׂה בֵּין הָעַרְבָּיִם" (במדבר כח, ג-ד).
מה זיקת פרשת הקרבנות לפרשתנו, העוסקת בהכנות לקראת הכניסה לארץ? כביכול נעקרה פרשה ממקומה, מספר ויקרא – ספר הקרבנות – ונכתבה בפרשתנו! אבן עזרא סבור שלא היו אמצעיים לאומה להקריב קרבנות: "כי ישראל עמדו במדבר בתוהו יליל ישימון כמו שמונה ושלשים שנה, ומאין היה להם בכל יום חצי הין שמן זית, ג"כ יין, ואיך יוליכו עמהם כמו ארבעה עשר אלף הין? ומאין היה להם שני כבשים בני שנה בכל יום, ותוספת בשבת ובמועדים?".
אם כן, הפסקה כה גדולה תובעת מהעם ריענון ההלכות לקראת הכניסה לארץ. ואולם אפשר להסביר את הצורך בציווי מיוחד בהקרבת הקרבנות בכיוון אחר: פרשת הקרבנות סמוכה לפרשה המתארת את ייעוד המנהיג הבא של עם ישראל: "וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל ה' לֵאמֹר: יִפְקֹד ה' אֱלֹהֵי הָרוּחֹת לְכָל בָּשָׂר אִישׁ עַל הָעֵדָה. אֲשֶׁר יֵצֵא לִפְנֵיהֶם וַאֲשֶׁר יָבֹא לִפְנֵיהֶם וַאֲשֶׁר יוֹצִיאֵם וַאֲשֶׁר יְבִיאֵם וְלֹא תִהְיֶה עֲדַת ה' כַּצֹּאן אֲשֶׁר אֵין לָהֶם רֹעֶה".מינוי המנהיג בתקופה הסמוכה לכניסה לארץ היא לא רק בחירה פרסונלית אלא בחירה בצורת מנהיגות אחרת. בעוד בעבר היה כוח המנהיג גדול והעם הלך אחריו כצאן אחר הרועה, הרי שהכניסה לארץ דורשת שותפות מלאה של העם מתוך ערבותו ההדדית. המנהיג מפלס את הדרך אולם העם הוא הכובש. תקופת ההנהגה הנסית תמה ואת מקומה מחליפה מנהיגות מסוג אחר.
התורה בוחרת בפרשת הקרבנות כדי ללמדנו על הצורך בהקרבה הלאומית של העם. בעוד במדבר לא נדרשו להקריב קרבנות, הרי כשמגיעים לארץ יש צורך בהקרבה לאומית של העם כולו. קרבן התמיד הוא קרבן ציבור, שהקרבתו מסמלת את השותפות של כלל ישראל כולו. קרבן תמיד הוא הנוסחה שבאמצעותה האומה תוכל להתבסס בארץ ישראל . מורי הרב יהודה עמיטל זצ"ל היה נוהג ללמד בישיבה את המדרש המובא בהקדמה לספר 'עין יעקב' על אודות קרבן התמיד. הרב חזר ושנה את המדרש פעמים רבות וביקש להטמיע בתוכנו את תוכנו של מדרש מופלא זה. המדרש תר אחר הכלל הגדול בתורה:
בן זומא אומר: מצינו פסוק כולל יותר והוא 'שמע ישראל'. בן ננס אומר: מצאנו פסוק כולל יותר והוא 'ואהבת לרעך כמוך'. שמעון בן פזי אומר: מצאנו פסוק כולל יותר והוא 'את הכבש האחד תעשה בבוקר ואת הכבש השני תעשה בן הערביים'…הלכה כבן פזי.
כיצד שמעון בן פזי משווה בין קרבן התמיד ובין ערכים נשגבים וחשובים כמו אהבת הזולת או שמע ישראל? ועוד: הייתכן שנפסוק הלכה כדבריו?!
העצמת קרבן התמיד נובעת בעיקר ממהותו. קרבן זה משקף את אחד הערכים המשמעותיים ביותר בהצלחת כל מפעל גשמי ורוחני; קרבן תמיד מבטא התמדה וקביעות. הקרבן מוקרב מדי יום ביומו, ערב ובוקר. החלפת המנהיגות תובעת מהעם שותפות מלאה שיש בה הקרבה תמידית. אי-אפשר לכבוש את הארץ רק מתוך נסים גלויים אלא כרוך בכך מאמץ גדול והשתדלות מרובה הנעשית בהתמדה. משה ביקש לחזור ולשנן את פרשת התמיד וקרבנות המוסף רגע לפני כניסת העם לארץ כדי ללמדם את 'צו השעה' להצלחת משימת כיבוש הארץ וירושתה. המאורעות האחרונים מעניקים לנו תזכורת חד-משמעית לצורך בהקרבה לחיות כיהודי בארץ ישראל. עברנו תהליך בתודעת הערבות ובהבנה שכוחו של ציבור הוא גדול ועצום, ורק כך נוכל לשבת בארץ ישראל.