רשימת קרבנות המועדים, לא נראית כאחת הפרשיות המסעירות – אך קריאה מדוקדקת שלה תגלה אוצרות עמוקים. דוגמא לדבר ניתן למצוא בפרשיית מוסף השבת: "וּבְיוֹם הַשַּׁבָּת
קרבן תודה הוא סניף של קרבן השלמים וכך נאמר (ז,יא): " וְזֹאת תּוֹרַת זֶבַח הַשְּׁלָמִים … אִם עַל תּוֹדָה יַקְרִיבֶנּוּ ". ומסביר רש"י: "אם על
רגע של השראה גדולה היה בעת שנקרע הים, ובאמצעותו הגיעו ישראל לאמונה גדולה בהקב"ה ובאמון גדול במשה מנהיגם. חז"ל הפליגו בגדלותו של הדור, שזכה להגיע
פרשתנו מתמקדת בשנת הארבעים לצאת בני ישראל ממצרים ועדיין תלונות העם לא תמו, לאחר הסתלקותה של מרים מתלונן העם על חוסר מים בפני מנהיגיו: "וְלֹא
בתחילת ליל הסדר לפני, שאנו מתחילים את סיפור יציאת מצרים (מגיד) תקנו חכמים לאכול ירק טבול במשקה. מטרת הטיבול לפני הסעודה היא לעורר את הילדים
שביעי של פסח הוא היום טוב שסוגר את פסח והוא באופן פשוט חלק מהאופן שבו אנחנו מציינים את יציאת מצרים בפסח. השיא והעיקר של יציאת
המסע במדבר עומד לקראת סיומו וחוץ מנקודת המוצא ביציאת מצרים ונקודת הסיום בארץ ישראל יש גם את התחנות שבני ישראל עברו בדרך. התחנות האלו מופיעות
"תורה כגחלי אש" בהתבוננותו של רבי נחמן על פרשת השבוע עד כמה התורה מתחדשת? מה מקור ההשראה שמאפשר התחדשות בתורה? ומהם היחסים שבין הצדיק המחדש
הנסיבות שהובילו לחטא המרגלים נראים על פני השטח ברורים לחלוטין. המרגלים רואים את הארץ, מתרכזים בנקודות האיום שיש בה ולכן חוששים מלהיכנס ומשכנעים את העם
נראה שהמצווה והחפץ המזוהה ביותר עם חנוכה הם הדלקת הנרות והחנוכייה. אולם עיון בדברי הרמב"ם, ולמעשה כבר בפשט הגמרא בשבת, מושך לכיוון אחר. בסוף הברייתא