פסח – ייחודו של קרבן פסח

התורה מדברת אלינו דרך ההלכה, וכדי לדעת מה התורה רוצה לומר על קרבן הפסח עלינו ללמוד את הלכותיו.

1. משנה מסכת כריתות פרק א משנה א'

שלושים ושש כריתות בתורה הבא על … (15), המגדף, והעובד עבודה זרה, והנותן מזרעו למולך, ובעל אוב, המחלל את השבת, וטמא שאכל את הקודש, והבא למקדש טמא, האוכל חלב, (האוכל) דם (והאוכל) נותר (והאוכל) פיגול, השוחט והמעלה בחוץ, האוכל חמץ בפסח, והאוכל והעושה מלאכה ביום הכיפורים, המפטם את השמן, והמפטם את הקטורת, והסך בשמן המשחה, הפסח והמילה במצוות עשה.

יש שלושים ושישה איסורים שהעובר עליהם חייב כרת. עריות, ע"ז, חיובים מעולם המקדש, שבת, פסח, יום כיפור, מעילה, ולסיום מופיעים גם הפסח והמילה במצוות עשה.

העונש הוא כמעט תמיד על מעשה ולא על הימנעות מעשייה, חוץ מהמילה והפסח שהן עשה ובהימנעותם נענשים.

מילה היא הכניסה לעם ישראל. מה מיוחד כל כך בקרבן פסח? ומדוע אין כרת למשל על אכילת מצה כמייצגת של חג הפסח? הקשר בין המילה ובין קרבו פסח הוא שערל אסור באכילת הפסח. לא מדובר רק בקשר שהמשנה יצרה בקרבה של ני נושאים אלא בעניין מהותי.

1. משנה מסכת פסחים פרק ז משנה ד'

חמישה דברים באין בטומאה, ואינן נאכלין בטומאה: העומר ושתי הלחם ולחם הפנים וזבחי שלמי צבור ושעירי ראשי חדשים. הפסח שבא בטומאה, נאכל בטומאה, שלא בא מתחילתו אלא לאכילה.

 טומאה הותרה בציבור. רוב קרבנות הציבור הם עולה, ולכן אכילה בטומאה אינו עולה. רק בפסח יש קרבן ציבור שנאכל בטומאה: "שלא בא מתחילתו אלא לאכילה". כך פוסק גם הרמב"ם בספר המצוות כאשר הוא מונה שתי מצוות בקורבן הפסח 1. לעשות את הקורבן כהלכתו 2. לאוכלו.

פסח יוצא דופן גם במהותו כקרבן ציבור – שונה מהמוספים שבהם אחד מובא על כל העם. הפסח הוא של קרבן של יחידים ועדיין לעניין טומאה הוא כקרבן ציבור.

1. משנה מסכת פסחים פרק ה משנה א

תמיד נשחט בשמונה ומחצה, וקרב בתשע ומחצה,

בערבי פסחים – נשחט בשבע ומחצה, וקרב בשמנה ומחצה, בין בחול בין בשבת,

חל ערב פסח להיות בערב שבת – נשחט בשש ומחצה וקרב בשבע ומחצה, והפסח אחריו.

1. תלמוד בבלי מסכת יומא דף לג עמוד א

אביי מסדר מערכה משמיה דגמרא, ואליבא דאבא שאול: מערכה גדולה קודמת למערכה שנייה של קטורת, מערכה שנייה של קטורת קודמת לסי

דור שני גזירי עצים, וסידור שני גזירי עצים קודם לדישון מזבח הפנימי, ודישון מזבח הפנימי קודם להטבת חמש נרות, והטבת חמש נרות קודם לדם התמיד, ודם התמיד קודם להטבת שתי נרות, והטבת שתי נרות קודם לקטורת, וקטורת קודם לאברים, ואברים למנחה, ומנחה לחביתין, וחביתין לנסכין, ונסכין למוספין, ומוספין לבזיכין, ובזיכין לתמיד של בין הערבים,

שנאמר: וְהִקְטִיר עָלֶיהָ חֶלְבֵי הַשְּׁלָמִים – עליה השלם כל הקרבנות כולן.

וְהָאֵשׁ עַל הַמִּזְבֵּחַ תּוּקַד בּוֹ לֹא תִכְבֶּה, וּבִעֵר עָלֶיהָ הַכֹּהֵן עֵצִים בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר,

וְעָרַךְ עָלֶיהָ הָעֹלָה, וְהִקְטִיר עָלֶיהָ חֶלְבֵי הַשְּׁלָמִים. (ויקרא ו' ה)

זמנו של קרבן פסח- כל הקרבנות קרבים בין תמיד של שחר לתמיד של בין הערביים, ורק הפסח מוקרב אחרי תמיד של בין הערביים. גם זמן האכילה של הקרבן שונה, ומחויב רק בלילה ולא כמו שאר הקרבנות.

 

1. רמב"ם הלכות קרבן פסח

1.  מצוות עשה לשחוט את הפסח בארבעה עשר לחדש ניסן אחר חצות,

ואין שוחטין אלא מן הכבשים או מן העזים בלבד זכר בן שנה. (פ"א ה"א)

 

2.  שחיטת הפסח אחר חצות, ואם שחטו קודם חצות פסול,

ואין שוחטין אותו אלא אחר תמיד של בין הערבים, אחר שמקטירין קטורת של בין הערביים ואחר שמטיבין את הנרות, מתחילין לשחוט את הפסחים עד סוף היום. (פ"א ה"ד)

 

3.  דם הפסח טעון שפיכה כנגד היסוד,

ואחר ששופכים דמו, מפשיטים אותו, וקורעין את בטנו,

ומוציאין את אימוריו, ומקטירין אותן חלבין כל זבח וזבח לבדו,

ובעל הזבח נוטל פסחו עם העור שלו, ומביא לביתו לירושלים וצולהו ואוכל לערב. (פ"א ה"ו)

5.  חל ארבעה עשר להיות בשבת כמעשהו בחול כך מעשהו בשבת. (פ"א הט"ז

 

6.  אין שוחטין את הפסח אלא למנוייו, שנאמר" 'תכוסו על השה' – מלמד, שמתמנים עליו כשהוא חי, ואלו המתמנים על הפסח הם הנקראים בני חבורה. (פ"ב ה"א)

 

7.  יחיד ששחט את הפסח לעצמו כשר, והוא שיהיה ראוי לאכול את כולו,

ומשתדלין שלא ישחט לכתחילה על יחיד, שנאמר: 'יעשו אותו'. (פ"ב ה"ב)

 

8.  מצווה מן המובחר לאכול בשר הפסח אכילת שובע, לפיכך אם הקריב שלמי חגיגה בארבעה עשר, אוכל מהן תחילה, ואחר כך אוכל בשר הפסח כדי לשבוע ממנו, ואם לא אכל אלא כזית יצא ידי חובתו, וכן אכילת בשר פסח שני בלילי חמשה עשר לחדש אייר מצוות עשה, שנאמר בו: 'על מצות ומרורים יאכלוהו'. (פ"ח ה"ג)

 

9.  ושניהן (=פסח ראשון ושני) אינן נאכלין אלא צלי אש, והאוכל מהן כזית נא או מבושל בלילי פסחים לוקה, שנאמר: 'אל תאכלו ממנו נא ובשל מבושל במים'. (פ"ח ה"ד)

[דין דומה במנחה: כל המנחות הקרבות לגבי המזבח מצה, וכן שיירי המנחות שאוכלין הכוהנים, אע"פ שהן מותרין לאוכלן בכל מאכל ובדבש, אין אוכלין אותן חמץ, שנאמר: "לא תאפה חמץ, חלקם", אפילו חלקם לא יחמיצו, ואם החמיץ שייריה לוקה. (מעה"ק פי"ב הי"ד)]

 

 

10.  כבר ביארנו בכמה מקומות שאין הפסח נאכל אלא עד חצות, כדי להרחיק מן העבירה.

ודין תורה שייאכל כל הלילה, עד שיעלה עמוד השחר.

וכבר ביארנו בהלכות חמץ ומצה, שהוא טעון הלל בשעת אכילתו. (פ"ח הט"ו)

 

11.  השובר עצם בפסח טהור – הרי זה לוקה, שנאמר: 'ועצם לא תשברו בו',

וכן נאמר בפסח שני: 'ועצם לא תשברו בו'. (פ"י ה"א)

1.על פי רוב קיימת התאמה בין קדושת הקרבן ובין הלכותיו. קרבן שעתיד להיאכל על ידי הבעלים הוא בדרך כלל פתוח יותר מבחינה הלכתית – מותר לאכלו במשך זמן רב יותר, מקום אכילתו מוגבל פחות, מקור הקרבן גדול יותר (זכר/ נקבה/ סוג צאן), מקום ההקרבה בתוך המקדש גמיש יותר. רק בפסח יש הגבלה חמורה על הקרבן –  עליו להיות זכר,מן הצאן, בן שנה. אבל עבודה הדם אינה חמורה, ומותר לכל אדם לאכלו בירושלים.

3. רק נתינת דם כנגד היסוד, ואין שום מתנה לכוהנים – אפילו העור הולך לבעלים, כל שכן החזה והשוק שבדרך כל הולכים לכהן הולכים לבעלים.

5. דוחה שבת

יש הגבלות רבות על האכילה – על השובע, צלי אש, למנוייו בלבד. מלבד קבן פסח בעולם הקרבנות אין הגבלה על האכילה!

ההלכה מתנדנדת בין נוקשות וגמישות, ויש לעמוד על טיבה.

 

פסח מצרים נעשה כדי להציל את עם ישראל ממכת בכורות. רש"י מקשה על סימון הבתים: "מלמד שלא נתנו את הדם אלא מבפנים". הקב"ה לא צריך סימן, ואילו היה צריך סימון – אז שיהא מבחוץ! ורש"י מתרץ: "וראיתי את הדם, הכול גלוי לפניו, אלא אמר הקב"ה נותן אני את עיניי לראות שאתם עסוקים במצוותיי ופוסח אני עליכם". רק הפגנת הנאמנות באמצעות עשיית מצוות הפסח הופכת את עם ישראל לראוי להינצל מהמכה – ולהיגאל.

מדוע הסימון על הדלת הוא המכריע? הרי לפסח מצרים יש עוד הרבה מצוות נלוות: מצות, מרורים,  מותניכם חגורים וכו' – מדוע המבחן המכריע מבחינת קיום המצוות של העם הוא סימון הדם במשקופים?

הפסח במצרים אינו קרבן כיוון שאינו מובא למזבח. אבל אם נאמר כי המזבח הוא הבית, המשקוף הוא 'קרנות' הבית – נתינת הדם על המזוזות הופכת את בתי ישראל למזבחות.

האוחז בקרנות המזבח דינו מסור לשמיים, הוא מפקיע את עצמו מרשות בני האדם לרשות הקב"ה. כך גם סימון הבתים כמזבח מפקיע את בתי ישראל מגדר העולם הזה, הופכת אותם לטריטוריה שמימית הנתונה לקב"ה. הדם הוא המגן על בתי ישראל. יש בכך גם התחייבות ולא רק זכות – מכיוון שהאדם מציב את עצמו בטריטוריה של שליטה ישירה של הקב"ה עם כל ההשלכות: אכילה שהיא הנתינה לגבוה, דומה לעולה, אך כלייתו הגמורה של הקרבן עם תום הזמן המותר לאכילה אינו על ידי האש אלא על ידי בני האדם. ראייה זו מסבירה את המתח בין הנוקשות והגמישות בקרבן הפסח. מדובר באכילה במשמעות אחרת לגמרי המקבלת את החומרה, בעוד העבודה היא גמישה יותר, כיוון שהפסח מובא לאכילה ולא להעלאה. חז"ל קובעים כי  קרבן שעלה למזבח אינו יורד אלא במקרים קיצוניים ביותר. כך גם הפסח אסור בהוצאה מהבית כמו פיגול. אסור לשבור את העצם, כיוון שזו אכילה של האש על המזבח ולא אכילה אנושית של כל הקרבן כמות שהוא בשלמותו, ומכאן גם החיוב של צלי אש דווקא. גם הזמן המקוצר לאכילה מורה על הפגנה מיוחדת של חיפזון במצווה כדי להפוך את הבית למזבח. האכילה היא מצוות עשה בפני עצמה, ואם לא אכלת – לא קיימת מצווה, ולכן מתחייבים בכרת. הפסח מבטא את השייכות המיוחדת של עם ישראל לקב"ה, חיבור ישיר ובלתי אמצעי – הבית עצמו הוא המזבח, אין צורך במתווך שכן הכול נעשה בבית פנימה.

הפסח הוא מצווה לדורות. מדוע צריך להמשיך הגנה שהייתה מיוחדת למכת בכורות?

לדורות איננו מורחים דם על המזוזות והמשקוף מכיוון שיש מזבח במקדש, ומכיוון שאנו מחויבים באיסור במות, ולכן אנו מקריבים בו ומעבירים מיד את הפסח בשלמותו לבית – משם איננו יוצא.

הסיפור בזיכרון יציאת מצרים אינו רק ידיעת ההיסטוריה. הזיכרון יוצר חוויה מחודשת של היציאה ממצרים: שיחזור ההגנה נעשה באמצעות אכילת הפסח בכל בית ובית על חבורותיו. קרבן ציבור המובא בידי כל אחד ואחד –  כל אחד חווה מחדש את הקשר הישיר של האדם ושל כל בית עם הקב"ה, ואת ההגנה של הקב"ה על עם ישראל כציבור.

מצוות פסח שני – בשום מצווה אחרת בתורה אין יכולת להשלים מצוות לבד מן הפסח.

כי אי אפשר לאדם בלא החיבור לקב"ה שכן הפסח הוא ביסוד היסודות של הקישור לקב"ה. לא ליל הסדר, לא איסור החמץ –  רק הקרבן ניתן להשלמה, מכיוון שבלעדיו יש יציאה מכלל ישראל: "מדוע נגרע".

1. רש"י במדבר פרק ט פס' יד

וְכִי יָגוּר אִתְּכֶם גֵּר, וְעָשָׂה פֶסַח לה', כְּחֻקַּת הַפֶּסַח וּכְמִשְׁפָּטוֹ כֵּן יַעֲשֶׂה, חֻקָּה אַחַת יִהְיֶה לָכֶם וְלַגֵּר וּלְאֶזְרַח הָאָרֶץ.

וכי יגור אתכם גר ועשה פסח – יכול כל המתגייר יעשה פסח מיד, תלמוד לומר חקה אחת וגו',
אלא כך משמעו: וכי יגור אתכם גר, ובא עת לעשות פסח עם חבריו – כחוקה וכמשפט יעשה.

יש הווא אמינא שחלק מהליך הגיור הוא עשיית הפסח, ההתחברות לעם ישראל היא רק דרך הפסח והמילה ולא שרך שום מצווה אחרת. הפסח מיוחד באמירה על ההצטרפות לעם ישראל, הוא אינו רק זיכרון, אלא שיחזור של הצירוף הראשוני של העם מיחידים לעם. מדרש ההלכה דוחה את ההנחה הזו, אך לא מצד העיקרון אלא מצד הפרקטיקה. עצם העובדה שחכמים נדרשים לבטלו מלמד שלכתחילה יש בדבר זה יסוד חזק ביותר.