האדמירל האנגלי הורשיו נלסון היה אחד הלוחמים והמצביאים הגדולים בכל הזמנים. בקרבותיו הרבים בים ספג פגיעות קשות ; בתקופה קצרה איבד את עינו הימנית וגם את זרועו הימנית. במהלך אחד מקרבותיו הראה לו קצין הקשר שמפקד הכוח מאותת מספינתו סימן לפקודת נסיגה. נלסון הצמיד את המשקפת לעינו העיוורת, והצהיר בקול רם : "אני לא רואה שום פקודה לנסיגה". הקרב נמשך, ונלסון ניצח.
לאלו שאינם אמונים על עולמה של ההלכה, לפעמים נדמה שחז"ל מתנהגים כמו אדמירל נלסון. בסיום פרשת אמור קובע הכתוב מהו עונשו של אדם שפגע פגיעה גופנית בחברו : "שבר תחת שבר, עין תחת עין, שן תחת שן ; כאשר ייתן מום באדם, כן יינתן בו" (ויקרא כ"ד, כ'). אך חז"ל הוציאו את הכתב מפשוט, ופסקו שהפוגע בחברו אינו מקבל עונש גופני, אלא צריך לפצות את הנפגע בממון. נראה כאילו חז"ל מצמידים את המשקפת לעין העיוורת, ומתעלמים בהפגנתיות מהוראתה של התורה.
את אחד המפתחות להבנתם של חז"ל, נותן לנו ר' ברוך אפשטיין, בעל תורה תמימה. הוא מסביר מדוע הכריעו חז"ל שאין כוונת הכתוב לבצע "עין תחת עין" ממש, אלא לשלם ממון : שעמדו חז"ל על דעת התורה, שדרכיה דרכי נועם, ולא ייתכן שתצווה התורה לעשות דבר שלא יגיע בזה כל תועלת כלל ולניזק בפרט ; מה שאין כן אם נפרש 'עין תחת עין' – ממון : הרי למצער ישתכר הניזק בתשלום כסף עבור אבדת עינו. (תורה תמימה, שמות כ"א, כ"ד, אות קע"א).
ר' ברוך אפשטיין מסביר, שמראש כוונתו של הקב"ה הייתה שנתבע במקרה כזה פיצוי ממוני. חז"ל הסיקו זאת מתוך הכרתם את מערכת הערכים של התורה ; אין זה סביר שדווקא בנקודה זו תסתור התורה את מערכת היחסים שהיא מעודדת בדרך כלל, ותצווה על ענישה המוסיפה בעלי מומים, אך אינה תורמת דבר לשיקומו של הנפגע. הערכים המוסריים שהתורה מעודדת משתלבים בשיקולים הפרשניים שלנו בהבנת כוונתה של התורה.