חלום? הזיה? לאו דווקא. בתקופת המקרא, פעם בחמישים שנה, בשנת היובל, היו מחלקים את הקרקעות בין כל יושבי הארץ. כל מי שנאלץ למכור את נחלתו במהלך השנים, קיבל אותה בחזרה. בתקופה שבה הקרקע היא אמצעי הייצור המרכזי, וכמעט היחיד, חלוקת הקרקעות שקולה לחלוקת מניות בעלות במיקרוסופט.
המנגנון של היובל מבטיח שהעוני יהיה מוגבל ולא יעבור בירושה לדורות הבאים. פעם בחמישים שנה מאפסים את המונה, וכולם מקבלים הזדמנות נוספת: "וקידשתם את שנת החמישים שנה, וקראתם דרור בארץ לכל יושביה, יובל היא תהיה לכם, ושבתם איש אל אחוזתו, ואיש אל משפחתו תשובו." (ויקרא כ"ה, י').
מאז המאה התשע עשרה מתנהל בעולם ויכוח נוקב בין המצדדים בשוק חופשי לבין הדוגלים במשק מתוכנן. בשנים האחרונות, התחזקו מאוד אוהדי השוק החופשי והתחרות הבלתי מוגבלת. לאחר התרסקות הקומוניזם, נראה שהוכח שמשק הנשען על יוזמה חופשית ולא על תכנון מרכזי – מצליח ומשגשג יותר. במדינת ישראל, לאחר שנים ארוכות של משטר סוציאליסטי למחצה, נחל השוק החופשי ניצחון מוחץ במיוחד. מלבד כמה אנשים שוליים תמהוניים, השוק החופשי כבש אותנו מקיר לקיר.
דווקא משום כך חשוב שנכיר גם את הצד האחר: את החסרונות של תחרות משולחת רסן. גם אם אי אפשר לקיים היום משק לאומי שאינו מבוסס על תחרות חופשית, לא כדאי להפקיר את כל תחומי חיינו לתחרות. הדוגלים במדינת רווחה בעלת מערכת סעד ממלכתית טוענים שמשק חופשי לגמרי אמנם מצליח יותר בממוצע. אבל רק בממוצע ; כמו אדם שרגלו האחת טבולה בגיגית של מי קרח, ורגלו השנייה נצרבת בתנור, מרגיש בממוצע נוח מאוד. במשק חופשי לחלוטין העשירים הם עשירים מאד, והעניים הם עניים מאד. עדיף להגיע למשק שבו העשירים הם רק אמידים, והעניים הם רק מעמד בינוני.