פרשת בראשית – הייתכן שנשים פטורות ממצוות פרייה ורבייה?!

בשתי הפרשיות הראשונות בתורה  אנו קוראים על מצוות פרייה ורבייה. בפרשת בראשית נכתב:  'וַיִּבְרָא אֱלקִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ בְּצֶלֶם אֱלֹקִים בָּרָא אֹתוֹ זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלקִים וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלֹקִים פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁהָ … (בראשית, א' כ"ז-כ"ח). בפרשת נח אנו מוצאים ניסוח דומה: 'וַיְבָרֶךְ אֱלֹקִים אֶת נֹחַ וְאֶת בָּנָיו וַיֹּאמֶר לָהֶם פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ … שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם וְאַתֶּם פְּרוּ וּרְבוּ שִׁרְצוּ בָאָרֶץ וּרְבוּ בָהּ'. (בראשית ט',א' ,ז').

רבים מהמפרשנים נשאו ונתנו בטעם לכפילות המצווה בשתי הפרשיות הללו. רש"י מסביר שהכפילות  נחוצה גם לברכה וגם לציווי. דהיינו הקב"ה מברך את האנושות בפרייה וברבייה ומצד אחר הוא מצווה אותנו בהשתדלות להגשמתה של מצווה זו. הרמב"ן מסביר שהכפילות נחוצה כדי לחזק אותנו בקיום מצווה מורכבת וקשה של הקמת משפחה. התורה מעודדת אותנו להשקיע את כל כוחנו ומרצנו בקיומה של מצווה זו. חז"ל סללו דרך משלהם ולדעתם התורה ביקשה לסמוך מצווה זו לאיסור שפיכות דמים כדי ללמדנו שמי שאינו עוסק בפרייה ורבייה ואינו שותף לבנייתו של העולם – נחשב כשופך דמים. הווי אומר שאף על פי שהקב"ה ברך את המין האנושי בפרייה ורבייה, הוא ציווה אותנו להשתדל בקיומה של מצווה זו, שנעמול עליה ולא נתרשל בקיומה – וכך ייבנה  עולם. דווקא משום כך מפתיעה המשנה במסכת יבמות: "האיש מצווה על פריה ורביה, אבל לא האשה; רבי יוחנן בן ברוקה אומר, על שניהם הוא אומר:  ויברך אותם אלקים ויאמר להם פרו ורבו" (יבמות ו',ו').

לדעת תנא קמא הגברים חייבים במצות פרייה ורבייה ואילו הנשים פטורות, וכך גם נפסק בשולחן ערוך: "אשה אינה מצווה על פריה ורביה" (אבן העזר א,יג).

בפרשת בראשית מופיעה  הקללה האלוקית הרובצת על הנשים מקדמא דנא: "הרבה ארבה עצבונך והרונך". חז"ל קראו פסוק זה על צער גידול בנים וצער העיבור. הייתכן שנשים הסובלות  כל כך בתקופת ההריון ובמהלך הלידה תהיינה פטורות ממצווה זו?! הרי הן מקיימות מצווה זו בכל כוחן, הן הנושאות את העובר מהרגע הראשון – הייתכן שלא ייחשב הדבר למצווה?! האם נוכל לעמוד מול נשותנו שכה מתאמצות בגידול הילדים ובהבאתם לעולם ונאמר להם שהן בעצם פטורות מהמצווה וקיומה שייך לגברים?!

רבי מאיר שמחה מדווינסק בספרו 'משך חכמה' מציע הסבר ייחודי לפטור זה. נצטט חלקים מדבריו:

הא שפטרה התורה נשים מפריה ורביה וחייבה רק אנשים, כי משפטי ה' ודרכיו 'דרכי נעם, וכל נתיבותיה שלום', ולא עמסה על הישראלי מה, שאין ביכולת הגוף לקבל, ומכל דבר האסור לא מנעה התורה בסוגה היתר… אם כן נשים, שמסתכנות בעיבור ולידה, משום זה אמרו מיתה שכיחא [ מיתה מצויה], לא גזרה התורה לצוות ולפרות על האשה וכן מותרת לשתות כוס עקרין…ורק לקיום המין עשה בטבעה שתשוקתה להוליד עזה משל איש, ומצאנו לרחל שאמרה 'הבה לי בנים ואם אין מתה אנכי'  ..

לדבריו, התורה פטרה את האישה ממצווה זו דווקא מפאת סבלה הגדול בתהליך הלידה. לכן מצד אחד, טבעה של האישה להשתוקק לילדים – וזה מעצים את המוטיבציה שלה לשותפות לבניית העולם. מצד אחר, התורה נמנעת מלחייב את הנשים בדבר שכרוך בסבל בעבורן.

ההשלכות הנובעות מהסברו של ה'משך חכמה' קשורות לשאלת תכנון המשפחה.  לאישה מקום נכבד בקביעת גודלה של המשפחה והתרחבותה. אמנם ידועים דבריו של הרמב"ם: "אף על פי שקיים אדם מצות פריה ורביה הרי הוא מצווה מדברי סופרים שלא יבטל מלפרות ולרבות כל זמן שיש בו כח, שכל המוסיף נפש אחת בישראל כאילו בנה עולם" (הלכות אישות ט"ו, ט"ז),  אולם צריך לקחת בחשבון את נכונותה של האשה והסכמתה המלאה לתהליך זה. וכמו שמביא רבי שלמה לוריא בספרו 'ים של שלמה: "אומר אני שאין לשתות [הכוונה: לתרופה של עקרות]  אלא למי שיש לה צער לידה כמו אשתו של רבי חייא [ שהגמרא מתארת את סבלה הגדול בשעת הלידה] וכל שכן אם בניה אינם הולכים בדרך ישרה ומתיראת שלא תרבה בגידולים כאלו שהרשות בידה" (יבמות ו',מ"ד).

כמובן, שאין ביכולתנו לפרוס את היריעה ההלכתית כולה אבל חשוב להכיר את תפיסתו המיוחדת של ה'משך חכמה'.  דווקא בשל סבלה של האישה פטרה אותה התורה ממצווה זו, וכדאי שכל משפחה תיקח זאת בחשבון בעת ההחלטה להרחבת המשפחה. אסור לערב שיקולים זרים בהחלטה משמעותית שכזו. בני הזוג חייבים להכריע מתוך שיקולים אמיתים וכנים את עתידם וכמובן שראוי  וצריך להתייעץ עם פוסק הלכה. הצורך להקשיב לאשה ביחס לשאלה זו הוא גדול ומשמעותי שכן היא זו שמשלמת את מחיר הסבל בקיום מצוה זו.