שבפרשת השבוע אנו קוראים על שני תחומים הלכתיים המאתגרים אותנו: שמיטה וריבית. המשותף לשני האיסורים הללו הוא שבמהלך הדורות נמצאו היתרים מיוחדים המאפשרים לעקוף אותם, ונתחיל בתחום השכיח המלווה אותנו מדי יום ביומו – הלוואה בריבית:
וְכִי יָמוּךְ אָחִיךָ וּמָטָה יָדוֹ עִמָּךְ וְהֶחֱזַקְתָּ בּוֹ גֵּר וְתוֹשָׁב וָחַי עִמָּךְ: אַל תִּקַּח מֵאִתּוֹ נֶשֶׁךְ וְתַרְבִּית וְיָרֵאתָ מֵאֱלקֶיךָ וְחֵי אָחִיךָ עִמָּךְ: אֶת כַּסְפְּךָ לֹא תִתֵּן לוֹ בְּנֶשֶׁךְ וּבְמַרְבִּית לֹא תִתֵּן אָכְלֶךָ: אֲנִי ה' אֱלֹקֵיכֶם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם לָתֵת לָכֶם אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן לִהְיוֹת לָכֶם לֵאלֹקִים (ויקרא כה, לה-לח).
הזיכרונות הקשים מתקופת עבדותנו במצרים מחייבים אותנו שבעתיים לשמור על כבודו של העבד. איסור רבית משולב בהלכות עבדים, והתורה מדגישה במיוחד את זיקת האיסור ליציאת מצרים. וכך נראים הדברים גם מלשונו של המדרש:
אני ה' אלהיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים, על תנאי שתקבלו עליכם מצות ריבית, שכל המודה במצות רבית מודה ביציאת מצרים וכל הכופר במצות רבית כופר ביציאת מצרים.
המדרש מגדיר את מצוות ריבית כתנאי ליציאתנו ממצרים. יש כאן תביעה מהחברה לקבל עליה את איסור הריבית כקוד אתי-חברתי. כאשר החברה מתעלמת ממצוות ריבית היא כביכול כופרת ביציאת מצרים. הפוטנציאל הגלום במצוות הלוואה הוא אדיר: זו מצוות צדקה מהמעלה הראשונה בתנאי שנשמרים הכללים האמורים לצמצם את תלות הלווה במלווה. אחת לשבע שנים מתבצעת שמיטת כספים שמטרתה לרסן את המלווה ולשמור שחלילה לא יכביד על הלווה ויכפה עליו את פירעון החוב בזמן שאין לו כל אמצעי לפרוע את החוב.
גם בשאר השנים אנו נדרשים לטשטש את הפערים החברתיים הקיימים בעטיין של הלוואות. גביית ריבית על ההלוואה מעצימה את הפערים החברתיים; העשיר המלווה מקבל תמורה גבוהה בעבור ההלוואה ואילו העני הולך ומידרדר בחפשו מקורות מימון נוספים להלוואתו. העשיר המתחזק הוא האדון, והעני הנחלש הוא העבד. כך עלול איסור ריבית לדרדר אותנו למציאות הזהה לעבדות במצרים.
איסור ריבית הוא המשך ישיר לפתיחת הפרשה. הפרשה פותחת במצוות שמיטה ויובל, המבקשות לחנך אותנו שאין אנו בעלי אחוזתנו. שש שנים אנו שכירים באדמתו של ריבונו של עולם, ובשנה השביעית אנו נדרשים להשבית את עבודת האדמה. בשנת היובל הארץ חוזרת לבעליה, למי שירש אותה; עבדים יוצאים לחירות. החזרת המצב לקדמותו מביאה להכרה שהארץ שייכת לריבונו של עולם.
בעוד שמיטת הקרקעות מאזנת ומרסנת את בעלות האדם על אחוזתו, הרי שלקיחת ריבית כה מסוכנת שבעטיה גדלים הפערים החברתיים ונוצרת חברה המורכבת ממלווים גבירים ומלווים עניים – 'עבד לווה לאיש מלוה'.
שני היתרים מפורסמים ניתנו לשתי המצוות הללו. האחד הוא 'היתר עסקה', המאפשר לגופים עסקיים להלוות בריבית, והאחר הוא 'היתר המכירה', המאפשר לחקלאים לעבוד בשעת הדחק במהלך השנה השביעית על פי תנאים מסוימים. שני ההיתרים הללו ניתנו מתוך אילוץ של שינוי צורת החיים. היתר עסקה ניתן כאשר ההלוואות הפכו להיות מקור פרנסה מרכזי של היהודים והיה צורך במנגנון הלכתי שיאפשר הלוואות בריבית, והיתר מכירה ניתן כדי שנוכל להמשיך ולחזק את החקלאות בארץ ישראל בתקופותיה השונות.
היתר עסקה אינו יכול להוות פתרון לאוברדרפט בבנק להלוואות שאינן מיועדות למטרות עסקיות, ובכל זאת העולם נוהג לסמוך על היתר עסקה אף שעלול להיות איסור דאורייתא של ריבית אם ההלוואה היא למטרת טיול בעולם ולא למטרה עסקית.
לקראת בוא שנת השמיטה מתחדשים הוויכוחים על היתר המכירה. רבים וגדולים מתקוממים ומתריסים כנגד 'היתר המכירה' שיצא מבית מדרשו של הרב הקוק זצ"ל, ומתעלמים מהצורך להפעילו בשעת הדחק כדי לשמור על החקלאות בארץ ישראל – ומנגד אין שומעים קולות מחאה נגד התוצאות השליליות הנובעות מכוחו של 'היתר עסקה'. בתקופתנו, שהבנקים חולשים על הכול, דרושה מערכת שתבקר את הבנקים ותרסנם. יש צורך יותר מתמיד בצמצום שליטת הבנקים, וביצירת לחץ ציבורי למען העשוקים והנרדפים. איסור ריבית 'נושך' רבים וטובים ומוביל רבים מהחברה לעוני ולמצוקה קשה.
נוצרה מציאות בלתי-נסבלת שבה המיעוט, היינו ציבור החקלאים, נשען על היתר המכירה מותקף ותוצרתו נאסרת באכילה, בעוד הציבור הרחב משתמש בהיתר עסקה מעבר לתוקפו ההלכתי. לא כל ההלוואות עסקיות ויש מציאויות שבהן נכנסים לאוברדרפט על הלוואות שאינן מוצדקות. בימינו, כאשר הציבור הרחב עובד בעבודות המבוססות על 'היתר עסקה', ומנגד נשארו מתי מעט העובדים את האדמה במסירות – יש לחזק את רוח החקלאים ולמנוע אפשרות שהענף החקלאי ייפסק ויחלוף מן העולם.
החקלאים הם שליחי האומה, ואנחנו נדרשים לחזקם. יש לצמצם את עצמת פולמוס השמיטה ולהתפנות לפולמוסים משמעותיים יותר הנוגעים למרבית הציבור: פולמוס 'היתר עסקה'. לא מזמן נכווה העולם ממשבר החובות שגרם נזקים גדולים לכלכלה העולמית, ולכן יש להיזהר ביותר בפולמוס 'היתר מכירה' ולעשות זאת בענווה מאחר שלא התרענו מספיק מפני סכנותיו של היתר העסקה. יהירות היא לבקר קומץ חקלאים העוסקים במשמרת הקודש של עבודת האדמה ולטייח בעיה כה קשה השייכת לחיי היום-יום שלנו. קל וחומר שהיתר מכירה בא לפתור איסורי דרבנן, שכן שמיטה בזמן הזה דרבנן, ואילו היתר עסקה מבקש לפתור איסורי דאורייתא.