המדרש מגדיר את הליכת יעקב לחרן כהליכה למקום גלות, שכן קיים חשש שמא עשיו ירצח אותו. וכך שנינו במדרש:
ילמדנו רבינו ההורג את הנפש בשגגה להיכן היה גולה?, כך שנו רבותינו ההורג נפש בשגגה גולה לערי מקלט לשלש הערים שבעבר הירדן ושלש שבארץ כנען, ויעקב אבינו גלה לחרן בורח בנפשו ונתיירא שלא יהרוג אותו הרשע עשו אחיו, מכיון שראהו הקב"ה בצרה גדולה נגלה עליו בחלום (תנחומא פרשת ויצא סימן א).
כשם שרוצח בשגגה גולה כדי להגן על עצמו, כך יעקב גלה כדי שעשיו לא יהרוג אותו. ואולם הדבר תמוה: וכי יעקב הרג את עשיו בשגגה? כיצד משווה המדרש בין גלות ההורג בשגגה למעשהו של יעקב? ייתכן שבדברי השפת אמת נוכל להבין את המדרש:
בריחת יעקב היה כמו גלות למי שהרג את הנפש בשגגה כי נחשב לו לחטא מה שנדחה עשו על ידו, כי היה לו לקרב גם אותו. אם כי לנו נאמר 'מדבר שקר תרחק', אבל יעקב איש אמת היה בכוחו לקרב את הכל לה' יתברך, ורק כי שפל בעיניו ונחשב לשוגג (פרשה תרל"ד).
יעקב מעולם לא הרג את עשיו – אבל הוא פגע בנפשו. המדרש מניח שיעקב נדרש לעזור לעשיו, שהוא בשר מבשרו. לדעת השפת אמת הוחמצה הזדמנות לשמור על שלמות המשפחה. דווקא נוכחות יעקב כאיש אמת יכולה להשפיע אפילו על עשיו. אמנם הרוב אינם מסוגלים להתמודד עם עשיו, ולכן יש להתרחק מאדם שכזה פן נושפע במקום שנשפיע. לא כן הדבר כשמדובר על אדם ברמת יעקב – 'תתן אמת ליעקב'. יעקב התעלם ולא היה חשוב בעיניו לקרב את עשיו. לפום דרגא של יעקב ההתעלמות מעשיו אחיו חשובה כרצח. המדרש ממשיך בדרשתו ומביא את סיפור האבנים הידוע לנו מכמה מקורות מקבילים:
א"ר אבהו בשם ר"ש בן לקיש כיון שראו האבנים שהיו תחת מראשותיו את כבודו של הקב"ה נמחו כלם ונעשו אבן אחת, מנין? שעד שלא ישן כתיב: 'ויקח מאבני המקום' אבנים הרבה כיון, שננער כתיב: 'ויקח את האבן אבן אחת'.
נראה שהמדרש מתאר שני שלבים שונים בנוגע לאבני המקום: בשלב הראשון ביקשו כמה אבנים שעליהן יניח הצדיק את ראשו, אולם לבסוף הפכו כל האבנים למקשה אחת. כאשר צעד יעקב לחרן נחשפו לפניו האבנים, שמן הסתם ניהלו מאבק בלתי-מתפשר, אבל לאחר המאבק ההוא הפכו לאבן אחת. סיפור האבנים הוא משל למתרחש במשפחת יעקב: השאיפה בבית יצחק ורבקה הייתה ששתי אבנים (עשיו ויעקב) שביקשו שעליהן יניח הצדיק (יצחק) את ידיו – יזכו בברכות. המציאות טפחה על פניהם, ויעקב לקח בערמה את הברכות בעוד נפשו של עשיו זועקת לברכה. השאיפה לעת עתה התמוססה, ונשארה חזון אחרית הימים. בינתיים יעקב נאלץ לעזוב את בית אביו מפני עשיו המבקש להיות גואל לנפשו. נראה שגרסה אחרת של אותו יכולה לתת משמעות עמוקה יותר:
ר' יהודה אמר: שתים עשרה אבנים נטל – כך גזר הקב"ה, שהוא מעמיד שנים עשר שבטים. אמר: אברהם לא העמידן, יצחק לא העמידן, אני – אם מתאחות הן שנים עשר אבנים זו לזו, יודע אני שאני מעמיד י"ב שבטים. כיון שנתאחו י"ב אבנים זו לזו, ידע שהוא מעמיד י"ב שבטים המדרש (בראשית רבא סח, יא).
יוצא אפוא שהתחברות האבנים משקפת את יצירת האומה היהודית. המסר הנובע מהמדרש הוא שלכל אבן יש רובד מסוים בעם ישראל, וכל אחת מהאבנים ביקשה שעליה יניח הצדיק ראשו; כל אבן נאבקה על האמת שלה. יעקב ידע שהאומה שהוא מקים אמורה להיות מורכבת מיסודות שונים, וקבע שאם האבנים יתחברו זו לזו יהיה זה סימן לכך שאפשר לבנות אומה שבה יתאחדו הכוחות השונים. האבנים אכן התחברו, וזה סימן להקמת אומה שישתלבו בה היסודות השונים באיזון הנכון.
סיפור האבנים מתרחש בכל דור בחייה של כנסת ישראל. בשעה שמתגברים הפערים האידאולוגיים יש ללמוד מהתהליך של יעקב, שבעוד בהתחלה לא קירב את עשיו ושילם על כך מחיר בהליכתו לגלות, הרי שכאשר היה צריך להכריע בין האבנים גיבש אותן והפכן למקשה אחת. לא נכון לדחות את שאר האבנים אלא לקרבן עד שיהיו אבן אחת המורכבת מכמה אבנים באופן דיאלקטי ומשלים.
השבת היא שבת הארגון של בני עקיבא. במהלך החודש האחרון עסקו החניכים בלימוד על בניית חברה צודקת. השאיפה לחברה צודקת מותנית בהכרה בחיבור האבנים לאבן אחת; חברה צריכה להיות קשובה לכל נדבך המרכיב אותה, ורק כך תהיה צודקת. נאחל לחניכי בני עקיבא ברכת תורה ועבודה, תורת חיים, היודעת להכיר בחשיבותו של כל אחד ואחד.