בפרשת תרומה מתוארים כלי המשכן, שהיו עשויים מעץ ומזהב, אולם הרכב החומרים בכל כלי היה שונה. ארון העץ היה מצופה זהב מבית ומחוץ: "וְעָשׂוּ אֲרוֹן עֲצֵי שִׁטִּים אַמָּתַיִם וָחֵצִי אָרְכּוֹ וְאַמָּה וָחֵצִי רָחְבּוֹ וְאַמָּה וָחֵצִי קֹמָתוֹ וצִפִּיתָ אֹתוֹ זָהָב טָהוֹר מִבַּיִת וּמִחוּץ תְּצַפֶּנּוּ וְעָשִׂיתָ עָלָיו זֵר זָהָב סָבִיב". השולחן היה עשוי מעץ מבפנים, אבל מבחוץ היה מצופה זהב : "וְעָשִׂיתָ שֻׁלְחָן עֲצֵי שִׁטִּים אַמָּתַיִם אָרְכּוֹ וְאַמָּה רָחְבּוֹ וְאַמָּה וָחֵצִי קֹמָתוֹ וְצִפִּיתָ אֹתוֹ זָהָב טָהוֹר וְעָשִׂיתָ לּוֹ זֵר זָהָב סָבִיב".
בעוד הארון והשולחן היו מעץ הרי שהמנורה הייתה עשויה זהב צרוף – מקשה אחת: "וְעָשִׂיתָ מְנֹרַת זָהָב טָהוֹר מִקְשָׁה תֵּעָשֶׂה הַמְּנוֹרָה יְרֵכָהּ וְקָנָהּ גְּבִיעֶיהָ כַּפְתֹּרֶיהָ וּפְרָחֶיהָ מִמֶּנָּה יִהְיוּ". המנורה הייתה עשויה מחד גיסא מקשה אחת, אבל מאידך גיסא הייתה מלאה בעיטורים ומורכבת ממגוון צורות. מכל הכלים דווקא ביצירת המנורה נתקשה משה, ונזקק לעזרתו הישירה של ה', ולפי המדרש נראתה לו המנורה במחזה הנבואה: "וּרְאֵה וַעֲשֵׂה בְּתַבְנִיתָם אֲשֶׁר אַתָּה מָרְאֶה בָּהָר".
הכלים במשכן משקפים דמויות אנושיות שונות. יש הדומות לתבנית השולחן או הארון, ויש הדומות למנורה. דמויות הדומות לשולחן או לארון הן אלו שלבן ופיהן אינו שווה כשם שהכלים עשויים מעץ ומצופים זהב. כשם שתוכו של הכלי עשוי מחומר שונה מציפויו, כך יש בני אדם המפגינים חיצוניות שאינה משקפת בהכרח את אופיים האמתי. ויש דמויות הדומות למנורה. לבן לב זהב, הן טבעיות, תוכן כברן. כשם שהמנורה מורכבת מחלקים רבים כך דמותו של האדם מורכבת להפליא. השאיפה לאמת צרופה ודרישת הטבעיות אינן קלות לרכישה. לכך עמל האדם כל חייו – להיות טבעי ולא מצופה, אמתי ולא צבוע. לפי המדרש, משה התקשה ביותר בעשיית המנורה ולא ידע כיצד לעשותה: "כיון שנתקשה אמר הקב"ה למשה טול זהב והשליכהו לאש והוציאהו והיא נעשית מעצמה". אולם ברש"י מובא המדרש בניסוח אחר: "אמר לו הקב"ה השלך את הככר לאור והיא נעשית מאליה".
קשה ליצור מנורה, ועוד יותר להיות דמות אנושית הדומה למנורה. אומר הקב"ה למשה: השלך את המנורה לכבשן האש. כך בן אנוש שישליך עצמו, כלומר יתמסר וישליך את השקר ואת הצביעות ויסיר מעצמו את האגו, יוכל לחשוף את נפשו הטהורה. זו עבודה קשה הדורשת מאמצים כבירים.
לאחר תקופה ארוכה ראה זכריה הנביא את המנורה: "וַיֹּאמֶר אֵלַי מָה אַתָּה רֹאֶה וָאֹמַר רָאִיתִי וְהִנֵּה מְנוֹרַת זָהָב כֻּלָּהּ וְגֻלָּהּ עַל רֹאשָׁהּ וְשִׁבְעָה נֵרֹתֶיהָ עָלֶיהָ שִׁבְעָה וְשִׁבְעָה מוּצָקוֹת לַנֵּרוֹת אֲשֶׁר עַל רֹאשָׁהּ... וָאַעַן וָאֹמַר אֶל הַמַּלְאָךְ הַדֹּבֵר בִּי לֵאמֹר מָה אֵלֶּה אֲדֹנִי … וַיַּעַן וַיֹּאמֶר אֵלַי לֵאמֹר זֶה דְּבַר ה' אֶל זְרֻבָּבֶל לֵאמֹר לֹא בְחַיִל וְלֹא בְכֹחַ כִּי אִם בְּרוּחִי אָמַר ה' צְבָאוֹת" (זכריה ד, ב-ד).
מנורת שבעת הקנים מסמלת את רוח ה' – רוח חכמה ובינה, רוח עצה וגבורה. מנורה זו היא מקשה אחת, מורכבת, בעלת קנה מרכזי ובכוחה להאיר באור מיוחד את סביבתה. וכך האדם צריך לשאוף לזכות לרוח ה' שתעזור לו להיות מגובש, טבעי, אמתי; תוכו כברו. כך יוכל להאיר את סביבתו באור זך וטהור יהיה אהוב על הבריות ומקדש שם שמים ברבים.
האדם הוא 'מקשה אחת' אבל מורכב עד מאוד, וטבעיותו הופכת אותו לפשוט יותר ולטהור יותר.