הפנייה המיוחדת של פרעה נבעה ממצוקה של מכת החושך. היושבים בבית האסורים מוגדרים כיושבי חושך וצלמות. ארץ מצרים נהפכה לבית אסורים גדול ובכך נפגע שלטונם של המצרים. בו בזמן שיושב אדם בחושך ואינו יכול לזוז ואף לקום ממקומו התבטלה חירותו. מעתה, לא מדובר רק ביד ה' או בעונש הרובץ על האוכלוסייה המצרית. ברגע זה התהפכו היוצרות, המצרים שהם האדונים והעריצים מוכנסים לבית האסורים של עולם הטבע – חושך. בכך התבטלה אדנותו של פרעה ואין משמעות לשלטונו. זו הסיבה שפרעה נאלץ להיכנע ולבקש שבני ישראל יצאו ממצרים.
בו בזמן שהחושך הכה במצרים הקב"ה היה זקוק לבוא בחשבון עם אלו שסירבו לצאת ממצרים ובחסות החושך נהרגו:
'ולמה הביא עליהם חשך, שהיו בישראל באותו הדור רשעים, ולא היו רוצים לצאת, ומתו בשלשת ימי אפלה כדי שלא יראו מצרים במפלתם ויאמרו אף הן לוקין כמונו.' (רשי)
אותם אלו שהעדיפו להישאר במצרים חשבו שעל אף, שהעבודה מפרכת והגוף כולו כואב עדיף להישאר במציאות הקיימת. אומרים לעצמם, אמנם ההווה קצת קשה אולי בלתי נסבל, אבל מהי האלטרנטיבה, לאן נלך? למדבר, לארץ לא זרועה? למקום נחש שרף ועקרב?! לעשות שינויים זה קשה, זה יכול להיות כואב. לפעמים אדם מעדיף להיות עבד ורק לא לשנות מאומה מהרגלו. מכת החושך משקפת את המציאות, שהם עצמם נמצאים בה מבחינה רוחנית חושך ועבדות.
תהליך נפשי זהה משתקף מהמצה שאנו אוכלים בפסח. דוקא המצה שהיא 'לחם עוני', היא זו שמסמלת את החרות. אולם כיצד אותו 'לחם עבדים' יכול לבטא יותר מכל את החופש והעצמאות? יתירה על כך, השאור החמץ הם היעד והתכלית הסופית, שאליהם שואף החקלאי המגדל מראשית עבודתו. הלחם האפוי הוא ביטוי מוצלח לסוף התהליך. לעומתו, המצה מבטאת את עצירת התהליך טרם הגיעו לתכליתו. המצה היא לחמו של העני, זה שאין בידו כוח ויכולת להביא את התהליך החומרי לתכלית השלמה של העוגה היפה. החמץ הוא סמלו של בעל הכוח העשיר, המדושן ובעל היכולת. ולכן לכאורה היינו מצפים שבחג הפסח נאכל חמץ שהוא סמל החרות והעושר? יתכן ויש צד שני למטבע. לעתים זקוק בן החורין לפרוש מהחמץ ולאחוז ב'מצה'. ייחודה של המצה בכך, שאין לה טעם ייחודי. היא פשוטה והיא יכולה לקבל כל דבר שיוסיף לה טעם. חירותו של האדם באה לידי ביטוי ביכולתו לשאוף ולקבל. לפעמים יש להיזהר מהחמץ שהוא מוצר מוגמר, המייצג את הדמות האנושית שכבר יודעת הכל, ואינה מוכנה לשמוע קולות חדשים ומרעננים אלא דוקא טוב לה השקיעה בשגרה. גם ששואפים אנו להתפיח את העיסה יש צורך לזכור את המצה הפשוטה, שמוכנה לקלוט טעמים אחרים. במכת החושך מתו רשעים שהיו שקועים בחושך של עצמם ולכן הם מתו. הם אכלו 'לחם עוני' – לחם עבדים ולא היה ביכולתם לאחוז במצה ולהיפתח לשינויים. רוב העם הפגין פתיחות לשינוי ויצאו ממצרים עם בצק שלא תפח שנהפך למצה. מכת חושך לא מכה רק במצרים אלא אף ביהודים השרויים בתוכה. מכה זו מזכירה לנו, שכל אחד יכול להיות שקוע 'במכת חושך' הפרטית שלו. יש המתעלם מילדיו, יש שאינו מכבד את אשתו כראוי, יש אדם ששקוע עד בלי די בעבודתו, ויש הרודף כל חייו אחר הכסף. המסר של מכת החושך היא לדעת להתבונן ולקבל על עצמנו שינויים. לא לפחד לשנות הרגלי חיים ולשאוף לחיים תקינים יותר ומוסריים יותר. מי שמסרב עלול להידרדר לחושך ולעלטה מרובה, שתכביד מאד על יציאתו לאור.