בני ישראל תמהים לנוכח המראה המוזר וכך מתאר הכתוב (טז, טו): 'וַיִּרְאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו מָן הוּא כִּי לֹא יָדְעוּ מַה הוּא וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֲלֵהֶם הוּא הַלֶּחֶם אֲשֶׁר נָתַן ה' לָכֶם לְאָכְלָה'. רשב"ם מפרש, שבני ישראל תמהו על המראה החריג ושאלו: "מה הוא"? גם לאחר שקראו ללחם בשמו הותירו את התמיהה על כנה. שמו המיוחד של אותו לחם היה על שם התמיהה (טז, לא): 'וַיִּקְרְאוּ בֵית יִשְׂרָאֵל אֶת שְׁמוֹמָן וְהוּא כְּזֶרַע גַּד לָבָן וְטַעְמוֹ כְּצַפִּיחִת בִּדְבָשׁ.' כיצד נותר 'המן' ללא שם חדש ומרענן ?
במעשה הבריאה אנו נוכחים לדעת, שהאדם קורא בשמות. החי והצומח נקראו בשם ובדרך זו סיגל האדם לעצמו שליטה בטבע.
' וַיִּצֶר ה' אֱלֹקִים מִן הָאֲדָמָה כָּל חַיַּת הַשָּׂדֶה וְאֵת כָּל עוֹף הַשָּׁמַיִם וַיָּבֵא אֶל הָאָדָם לִרְאוֹת מַה יִּקְרָא לוֹ וְכֹל אֲשֶׁר יִקְרָא לוֹ הָאָדָם נֶפֶשׁ חַיָּה הוּא שְׁמוֹ וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁמוֹת לְכָל הַבְּהֵמָה וּלְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְכֹל חַיַּת הַשָּׂדֶה וּלְאָדָם לֹא מָצָא עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ' (בראשית ב ,יט –כ)
תפקידה של השפה אינה רק לתווך בין בני אדם. השפה היא כלי בסיסי שבאמצעותו קונה האדם שליטה בטבע ובעולם. שפה היא כלי שיווקי, כלי שיכול ליצור תהליכים ולחרוץ גורלות. עולם המדע מרכז מאמצים רבים כדי להגדיר תופעות ולכן הוא קורא להם בשמות. השפה המדעית מנסה לפצח תעלומות וסודות, והיו תקופות שעולם המדע סבר שלכל תופעה קיים הסבר. בני ישראל שראו את מכות מצרים ואת הנסים שהיו על ים סוף הבינו שקשה להסביר את הכל ואת המסר הזה לימדו אותנו מתוך שמו של 'המן'. לא לכל דבר קיים הסבר, ולא לכל תופעה ישנה הגיון. ולכן נקרא שמו לדורות "מן" (מהו הוא?).
משמו של ה'מן' ניתן ללמוד מסר נוסף. בני ישראל יוצאים מן האהל מדי יום במשך ארבעים שנות נדודים במדבר ואומרים: "מן" (מה זה).
מדי יום אנו עסוקים בעבודתנו ובפרנסתנו. אנו עלולים לפתח אדישות ביחס לטבע. אולם משכימי שחרית פותחים מדי בקר בתפילה מיוחדת, המפזרת את האדישות מפלאי הטבע השגרתיים. וכדברי המדרש תנחומא וזאת הברכה סימן ז:
'רשע בחייו חשוב כמת, מפני מה? כשרואה חמה זורחת ואינו מברך ברוך יוצר המאורות, שוקעת אינו מברך מעריב ערבים, אוכל ושותה אינו מברך, אבל הצדיקים מברכים על כל דבר ודבר, ולא תאמר בחייהן, אלא אפי' במיתתן, שנאמר יעלזו חסידים בכבוד ירננו על משכבותם'.
גם כאשר יורד 'מן' מהשמים, והשמש זורחת ושוקעת מוטלת חובה מיוחדת על האדם להביט ולהתבונן. גם כאשר הוא עומד ומשתומם ואינו מבין את כל מה שמתרחש מסביבו, מוטלת עליו החובה לקרוא 'מן' – ולשאול מה הוא?. הפליאה והתמיהה, ההתבוננות וההסתכלות יוציאו את האדם מאדישותו ויוכל הוא לפצוח בשיר מיוחד לבריאה המתחדשת:' מִזְמוֹר שִׁירוּ לַה' שִׁיר חָדָשׁ כִּי נִפְלָאוֹת עָשָׂה הוֹשִׁיעָה לּוֹ יְמִינוֹ וּזְרוֹעַ קָדְשׁוֹ'. יתכן וזו כוונתו של הרמב"ם בהלכות יסודי התורה (ב,ב) :
'והיאך היא הדרך לאהבתו ויראתו, בשעה שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים הגדולים ויראה מהן חכמתו, שאין לה ערך ולא קץ מיד הוא אוהב ומשבח ומפאר ומתאוה תאוה גדולה לידע השם הגדול, כמו שאמר דוד: צמאה נפשי לאלקים לאל חי, וכשמחשב בדברים האלו עצמן מיד הוא נרתע לאחוריו, ויפחד ויודע שהוא בריה קטנה שפלה אפלה עומדת בדעת קלה מעוטה לפני תמים דעות, כמו שאמר דוד: כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך מה אנוש כי תזכרנו'
אדם חייב להתבונן בבריאה ולהתפעל מהסדר שבבריאה. אבל עדין נותר הוא בשאלה ובדרישה וחקירה אודותיה. האדם יצור קטן ולכן הנסתר רב מהגלוי – מן הוא.