וכפי שמתאר זאת ש"י עגנון:
"שמזדמן לשבת קדש אורח הגון כגון ראש חודש הוא נותן לו תפילה אחת (שכן ראש חדש שחל בשבת מתפללים מוסף של ראש חדש ולא של שבת) כשמזדמן לשבת אורח גדול מראש חדש כגון יום טוב הוא נותן לו כל התפילות (שכן כשחל יום טוב להיות בשבת מתפללים כל התפילות של יום טוב ולא של שבת) אבל שום סעודה אינו נותן לו. אמנם כשמזדמן לשבת אורח שהוא גדול מאד שאין גדול ממנו היינו היום הקדוש יום הכיפורים הרי הוא נותן לו כל התפילות וכל הסעודות"
יום הכיפורים שחל להיות בשבת [ש"י עגנון מתוך ימים נוראים]
למרות שהשבת חמורה מיום הכיפורים ניכרת עוצמתו הרוחנית של יום הכיפורים כאשר הוא חל בשבת. עם ישראל קבל את הלוחות הראשונים בשבת ואת הלוחות השניים ביום הכיפורים. הלוחות הראשונים נכתבו באצבע אלוקים: 'וַיִּתֵּן אֶל מֹשֶׁה כְּכַלֹּתוֹ לְדַבֵּר אִתּוֹ בְּהַר סִינַי שְׁנֵי לֻחֹת הָעֵדֻת לֻחֹת אֶבֶן כְּתֻבִים בְּאֶצְבַּע אֱלֹקים'. (שמות לא,יח) ובהמשך (לב,טו – טז) נאמר: ' …וְהַלֻּחֹת מַעֲשֵׂה אֱלֹקִים הֵמָּה וְהַמִּכְתָּב מִכְתַּב אֱלֹקים הוּא חָרוּת עַל הַלֻּחֹת'. כאמור, לוחות אלו ניתנו בשבת (שבת פו ע"ב) . מיד לאחר שבירתן נצטווה משה ליצור לוחות חדשים: 'וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה פְּסָל לְךָ שְׁנֵי לֻחֹת אֲבָנִים כָּרִאשֹׁנִים …' הלוחות הללו ניתנו במהלך יום הכיפורים ואמרו חז"ל (תענית ל ע"ב): "אמר רבן שמעון בן גמליאל: לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום הכפורים… שיש בו סליחה ומחילה, יום שניתנו בו לוחות האחרונות". הלוחות הללו עוצבו על ידי משה וניתנו בתום תהליך של תשובה של העם. ההבדל שבין הלוחות הראשונים לשניים משתקף בהבדל שבין יום הכיפורים לשבת. ביחס ליום הכיפורים נאמר: 'שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן הִיא לָכֶם …'. וביחס לשבת נאמר: ' …וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן קֹדֶשׁ לַה' בעוד שקדושת יום הכיפורים נוצרה בידי ישראל ונקבע ליום סליחה וכפרה לדורות הרי, שהשבת התקדשה על ידי הקב"ה והיא ניתנה מתנה לעם ישראל ללא כל מאמץ:" מתנה טובה יש לי בבית גנזי ושבת שמה, ואני מבקש ליתנה לישראל – לך והודיעם." (שבת י ע"ב)
המפגש שבין יום הכיפורים לשבת הוא מפגש שבין 'איתערותא דלעילא' ו'איתערותא דלתתא', בין מתנת האל (שבת) לתוצר של מאמץ אנושי (יום הכיפורים). כך גם בא לידי ביטוי הסיום של ברכת היום בתפילת העמידה: 'מקדש השבת וישראל ויום הכיפורים' הקב"ה קידש את השבת ואנחנו מקדשים את יום הכיפורים. לכן גם השבת מפנה את מקומה ליום שזכה להיות לסליחה וכפרה לכנסת ישראל.
השילוב של השבת ויום הכיפורים בא לידי ביטוי גם בתפילה. פולמוס גדול היה אודות אמירת אבינו מלכנו בשבת. המחבר הכריע שאומרים אביו מלכנו, שכן זו שעת גמר דין וזו ההזדמנות האחרונה. לעומתו הכריע הרמ"א, שאין אומרים אבינו מלכנו, מפני שזו שאלת צרכים ואין לבקש בשבת (שו"ע ורמ"א תרכב,ג) למעשה גם מנהג עדות המזרח לומר אבינו מלכנו מקוצר (יחוה דעת א,נד) . שמא ניתן לומר, שכאשר יום כיפורים חל בשבת אזי אין צורך באמירת 'אבינו מלכנו' משום שאנו עומדים לפני הקב"ה ואוחזים בקדושת השבת שניתנה לנו במתנה מהקב"ה. השבת היא אות הברית בין הקב"ה לכנסת ישראל ומאמינים אנו שבכוחה לכסות על הפשעים – 'על כל הפשעים תכסה האהבה'. רק שהשבת עומדת לצאת בשעת נעילה אנו לא מסוגלים להתאפק וזועקים בקול 'אבינו מלכנו'.