האדם כמו עץ השדה בנוי שכבות שכבות. כל שנה, כל תקופת חיים, מוסיפה נופך בבניין אישיותו. יש כאלה שחיים את חייהם בנוסטלגיה למה שכבר עבר, יש שמתכחשים לעברם ומפנים לו עורף. אך יש כאלה החיים לרוחב, הם גם ילדים בני שבע, גם צעירים אידיאליסטים בני עשרים, וגם בעלי מתינות וחכמה כבני מאה, בעת ובעונה אחת. תמצא אותם משתובבים עם ילדים, חולמים עם צעירים, ומלאי תבונה כזקנים. כזו הייתה שרה אמנו, בת בלי גיל, בת מאה כבת עשרים לחטא, ובת עשרים כבת שבע ליופי. בכל גיל בכל שעה יכלה להיות גם וגם, שני חיי שרה – כולם שווים לטובה.
הניסיון לסכם חייו של אדם, לומר עליו משהו נידון לכישלון. אדם הוא גם וגם וגם. בתוכו מתרוצצים אנשים שונים היוצרים יחד את אישיותו המיוחדת. גם הניסיון לומר בן כמה הוא אינו אומר דבר.
אנחנו נפתחים פה לעצם המושג חיים. כשאנחנו אומרים כי פלוני חי שבעים שנה אנחנו אומרים כי הוא הלך, נשם ואכל שבעים שנה, חי כמילה מנוגדת למוות. אך אפשר לקרוא את המילה "חי" כפועל אקטיבי, אז תהיה הכוונה שאדם יצר את חייו, החיה את הזמן. כבלשון חז"ל: תני בר קפרא בכל מקום שנאמר חי- צדיק: ארפכשד חי, שלח חי". כך נאמר בפרשתנו על אברהם שהוא "בא בימים", כמי שנושא עמו את כל הימים בהם חי.
יש אנשים זקנים שאפשר לראות על פניהם את ימי חייהם, את התלאות שעברו, כמו את השמחות שנתנו להם חיוניות ואת פועלם ומעשיהם טובים. אנשים מקומטים, עייפים, אך אנשים כה יפים. אנשים באים בימים.