ערב הכניסה לארץ וכחלק מההכנות לחיים בה מצווה התורה על איסור הסגת גבול:
לֹא תַסִּיג גְּבוּל רֵעֲךָ אֲשֶׁר גָּבְלוּ רִאשֹׁנִים בְּנַחֲלָתְךָ אֲשֶׁר תִּנְחַל בָּאָרֶץ אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ לְרִשְׁתָּהּ (דברים יט, יד).
באופן פשוט מתייחס הציווי לגזלת קרקע, כפי שפירש רש"י, ובמיוחד לפגיעה בנחלת האחר שניתנה לו במורשה מאבותיו, השייכת לו ומחוברת אליו באופן עמוק יותר מקשר האדם לרכושו שנותר מחלוקת רכוש אקראית, כפי שפירש הרמב"ן
אך המדרש נתן לציווי זה משמעות נוספת ורחבה הרבה יותר:
"מניין למחליף דברי רבי אליעזר בדברי רבי יהושע ודברי רבי יהושע בדברי רבי אליעזר ולומר על טמא טהור ועל טהור טמא שהוא עובר בלא תעשה? תלמוד לומר: לא תסיג גבול רעך" (ספרי שם).
תורתו של חכם, דעותיו של אדם, הן חלק מעולמו, מבטאות משהו מאישיותו. הן שייכות לו וקשורות אליו, לא פחות מקניינו ומנחלתו. המייחס לאדם את דברי זולתו או מייחס את דבריו לאחר – מסיג את גבולו, פוגע בנחלתו ובקניינו.
נראה לי שיש ללמוד מכאן עיקרון חשוב, המשתמע מפסוק זה ונעוץ בו. ציווי זה מלמד על חשיבות מקומו של כל אדם ועל החיוב להכיר את מקומו של הזולת, לא לפגוע בו, לא לחדור אל גבולו, ומעבר לכל זה: לכבדו את מקומו ואת עולמו. יחס מכבד כזה לא ייטול מן האחר את דבריו, את דעותיו, את פירות עמלו, ויותר מכך: לא יחדיר אל גבולו דברים שאינם לו ויטשטש את גבולותיו.
הרש"ר הירש עמד על הקרבה הלשונית בין השגה להסגה: מסיג הגבול משיג ומספח לעצמו את אדמת רעהו על ידי הסגת הגבול שבינו לבין חברו לתוך שטח חברו. אל לו לאדם להגיע להישגים על ידי דחיקת מקומו של האחר.
כשם שעל האדם להכיר את מקומו (אבות ו, ו) כך עליו להכיר ולהוקיר את מקומו של חברו.