בדברי הושע שנקרא השבת בהפטרת שבת שובה: "קחו עמכם דברים ושובו אל ה'" ולמראה הבקשה/ דרישה הזו, תמיד צפה השאלה המתבקשת, מהם הדברים שאם ניקח אותם נוכל לשוב אל ה' ?
במסכת יומא פו: בוא וראה שלא כמידת הקב"ה מידת בשר ודם. מידת בשר ודם מקניט את חברו בדברים, ספק מתפייס הימנו ספק אינו מתפייס. אבל הקב"ה אדם עובר עברה בסתר, מתפייס עמו בדברים שנאמר: "קחו עמכם דברים ושובו אל ה'…ולא עוד אלא שמעלה עליו הכתוב כאילו הקריב פרים שנאמר "נשלמה פרים שפתינו". הגמרא קוראת את המילה דברים מלשון דיבורים, כלומר יש בכוח המילה לפייס בדומה למה שעושה קורבן אחרי חטא. רוב הפרשנים הבינו שזוהי הדרכה של הושע למצוות הווידוי, אלו הם הדברים, הדיבורים שיביאו לפיוס המיוחל.
מה יש בו בדיבור שיכול ליצור פיוס ?
הדיבור הוא ביטוי לחלק האלוהי בתוך האדם: "וייצר ה' אלוהים את האדם עפר מן האדמה ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה" ומפרש על המקום אונקלוס: "וברא ה' אלוהים את האדם עפרא מן אדמתא ונפח באפוהי נשמתא דחוי והות באדם לרוח ממללא" . כלומר, הפחת נשמת החיים, מה שהופך את האדם לנפש חיה, הוא יכולתו להיות מדבר. זוהי המהות האנושית הגבוהה המאפשרת היקשרות עמוקה דרך רעיונות ושיתוף.
הווידוי הוא דיבור, הוא סיפור הדברים מחדש, בפרספקטיבה של היזכרות האוספת את אירועי השנה כולה. האירועים המופיעים בווידוי הם אירועים קשים, זה סיפור כל חטאינו, כל החטאותינו, כל אותן פעמים שבהם יצרנו ריחוק במעשים לא נכונים או לא מכוונים. וזה לא פשוט לחזור בהזכרות ובדיבור אל כל אותם רגעים ואל כל אותן בחירות שהביאו אל הריחוק ואל אובדן האמון. ואף על פי כן ממשיכים לדבר ואף מצווים על הדיבור. והדיבור הזה הוא המשך של קשר גם במצב של ריחוק. הדיבור מזכיר את הנפש האלוהית, את צלם אלוהים שבאדם שלא נגוז ונעלם גם ברגעים הקשים. הדיבור הוא התקווה לחידוש הקשר, ההתעקשות שזה עוד אפשרי. הדיבור יכול להפך את הרע לטוב דרך הנגיעה בו, בהיפוך להתעלמות ממנו. הדיבור יכול להפוך את הריחוק להיות מנוף לקרבה. מריבה או ויכוח בין אנשים, יכולים בפעמים רבות להביא ליותר קרבה, דרך הבירור והאמת הנאמרת ביניהם. דרך יכולתם לומר את אשר על ליבם, גם אם היה קשה, הם יכולים להגיע לאמון מחודש.
התבוננות בווידוי הנאמר ביום כיפור יכולה ללמד המון על מה נמצא בו ומה לא נמצא בו. חטאים רבים לא נוגעים לעברה מסוימת המופיעה בתרי"ג מצוות או בסעיף בשולחן ערוך. כך למשל על חטא שחטאנו בעזות מצח או בעיניים רמות, על חטא שחטאנו לפניך בלצון, או בפריקת עול. מדובר במידות או בתכונות מקולקלות שהביאו לריחוק ולניכור. כנראה שהנחת המוצא היא שעד יום כיפור לאדם כבר אין קשר לעברות הקשות שלו והווידוי מדבר על נקודות מוגדרות פחות הקשורות לרמת ההיקשרות שלו אל הדברים, אל רמת הזיקה שהוא רוצה ליצור. נקודות החטא המתוארות פה בדיוק רב וברגישות, הן תמונות הראי של אפשרויות הקרבה. איזה מן יחסים יכולים להיווצר בתוך מערכות שאין בהן עזות מצח או עיניים רמות. איזה דיבור יוולד ביחסים שאין בהם לצון או פריקת עול. יש פה שרטוט עדין של יחסים אפשריים שבין אדם לחברו ובין אדם למקום. הדיבור הזה מפיח את התקווה לקשר ולמגע קרוב.
וחלק גדול מסעיפי הווידוי קשור אל מעשה הדיבור בעצמו, אל הפה והשפתיים : על חטא שחטאנו בדיבור פה, על חטא שחטאנו בביטוי שפתיים, בטומאת שפתיים, בלשון הרע וברכילות. על חטא שחטאנו במשא ומתן ובשיח שפתותינו. יש פה קריאה לתיקון הדיבור, להשבתו לייעודו המקורי, כלי המבטא את צלם האלוהים שבאדם. הדיבור שיכול להתקלקל, ליצור שנאה ומתח, יכול גם להיות מתוקן אם נרצה, ולהחזיר אישה אל רעותה או איש אל אלוהיו. כחברה, חטאנו השנה לא מעט באופני ההתבטאות. השימוש בדיבור היה בפעמים רבות מדי מרחיק ולא מקרב, פוסל ולא מברר, יודע ולא שואל. יש בידינו כוח גדול של דיבור, כזה שיעיד על אנושיותינו ועל היותינו חלק אלוה ממעל.
ועל כולם אלוה סליחות סלח לנו, מחל לנו כפר לנו
שבת שלום, כתיבה וחתימה טובה , כרמית