פעמים רבות אנו מגלים כי אין הלימה בין העבודה שאנו משקיעים לבין התוצאות. יש מי שתלמד שנים לקראת תואר במשפטים ותמצא עצמה בסוף התהליך בעסקים, יש מי שתלמד פסיכולוגיה תימצא עצמה מחנכת בבית ספר. יש מי שתחפש שנים בן זוג עליו היא חולמת, ולבסוף תמצא באקראי משהו אחר לחלוטין. התוצאות תמיד יפתיעו אותנו. מי שעמל על סוגיה יודע כי ההבנה הפתאומית בתום הלימוד, אינה קשורה בהכרח עם תהליך הלימוד עצמו. מדוע זה קורה? האם התהליך עצמו מיותר?
משה רבנו לומד תורה מפי הגבורה ארבעים יום וארבעים לילה, בסופם הוא מקבל לידיו שני לוחות אבנים. כמאמר הכתוב: וַיִּתֵּן אֶל מֹשֶׁה כְּכַלֹּתוֹ לְדַבֵּר אִתּוֹ בְּהַר סִינַי שְׁנֵי לֻחֹת הָעֵדֻת. מדוע לא הסתפק הקב"ה בנתינת הלוחות? מדוע לא הסתפק בלימוד ובדיבור עם משה?
חז"ל מעלים הסבר מפתיע:
אמר ר' אבהו: כל מ' יום שעשה משה למעלה היה למד תורה ושוכח, אמר לו: ריבון העולם! יש לי מ' יום ואיני יודע דבר! מה עשה הקדוש ברוך הוא? משהשלים מ' יום נתן לו הקדוש ברוך הוא את התורה מתנה, שנאמר ויתן אל משה.
משה לדעת חז"ל לא הצליח לקלוט את התורה כולה בארבעים יום, והקב"ה במחווה של רצון טוב מעניק לו את התורה במתנה. האדם אינו יכול לשמר את הדבר עצמו, את האלוקות, אך הוא יוכל לשמר את הזיכרון באמצעות לוחות אבן ומילים.
ה'שפת אמת' מציע כי המחווה הזו קשורה להשתדלותו של האדם ככל יכולתו להבין את התורה, "עד כלות הנפש"- כמאמר הכתוב: "ככלותו לדבר אתו". אין זה פרס על המאמץ, מי שמוסר עצמו על הדבר, מגלה בסופו של התהליך חיבור עמוק לדברים ומגלה בהם משמעות חדשה. בדרך כלל אין זה מובנם ה'אמתי' של הדברים, אלא גילוי חדש שלהם. בלשונו של ה'שפת אמת': "מה שיש לנשמתו חלק בתורת ה', כמאמר: ותן חלקנו בתורתך".
את המשמעות האמתית של הדברים קשה לנו לקלוט, חלקנו מוצאים בכך הצדקה לוויתור, אך בדרך לא דרך בסוף התהליך נגלה את הדברים מחדש, בהארה פנימית גדולה, הנובעת מהדבקות והמסירות שלנו לתורה.
אז למרות הדרך הארוכה, למרות רגעי הייאוש שבאמצע, תפתיע אותנו המציאות באור חדש ובהבנה רטרוספקטיבית על התהליך כולו. בסופו של דבר נותן לנו הקב"ה את הכל במתנה.