פרשת וישלח- הרבנית מעיין גיל

לפני מאבקו של יעקב עם המלאך, הפסוקים מתארים כיצד יעקב נשאר לבד, בצדו המזרחי של נחל יבוק.

בראשית פרק לב

(כג) וַיָּ֣קָם׀ בַּלַּ֣יְלָה ה֗וּא וַיִּקַּ֞ח אֶת־שְׁתֵּ֤י נָשָׁיו֙ וְאֶת־שְׁתֵּ֣י שִׁפְחֹתָ֔יו וְאֶת־אַחַ֥ד עָשָׂ֖ר יְלָדָ֑יו וַֽיַּעֲבֹ֔ר אֵ֖ת מַעֲבַ֥ר יַבֹּֽק:

(כד) וַיִּקָּחֵ֔ם וַיַּֽעֲבִרֵ֖ם אֶת־הַנָּ֑חַל וַֽיַּעֲבֵ֖ר אֶת־אֲשֶׁר־לֽוֹ:

(כה) וַיִּוָּתֵ֥ר יַעֲקֹ֖ב לְבַדּ֑וֹ וַיֵּאָבֵ֥ק אִישׁ֙ עִמּ֔וֹ עַ֖ד עֲל֥וֹת הַשָּֽׁחַר:

חז"ל, במסכת חולין, נדרשים לשאלה, כיצד ארע שיעקב היה לבד, בצד המזרחי של היבק.

תלמוד בבלי מסכת חולין דף צא עמוד א

ויותר יעקב לבדו – אמר רבי אלעזר: שנשתייר על פכין קטנים, מכאן לצדיקים שחביב עליהם ממונם יותר מגופם וכל כך למה – לפי שאין פושטין ידיהן בגזל.

הגמרא מסבירה, שיעקב חזר לצדו השני של הנחל על מנת להביא "פכים קטנים" שנשארו שם.  ההסבר למעשיו של יעקב תמוה ביותר- "שצדיקים ממונם חביב עליהם יותר מגופם", נדמה לי שהסבר זה מצריך ביאור.

הרש"ר הירש מביא את דברי הגמרא ומסביר אותם:

"רכוש, שצדיק זכה לו ביושר, אפילו אינו אלא שוה פרוטה, הרי הוא קדוש בעיניו, הוא לא יבזבז אותו, אף לא ישחית אותו לריק, והוא אחראי על שימושו היעיל. אלפי זוזים הרי הם בעיניו כשרוך נעל, בשעה שיש להוציא אותם למטרה נעלה; אך ערכו של שרוך נעל עולה לאלפי זוזים, בשעה שהוא עומד להתבזבז ללא טעם וללא מטרה. מי "שאינו פושט ידו בגזל", והוא קורא את שלו רק מה שהצליח לרכוש במאמציו הישרים, זה יראה את חסדי ההשגחה בכל קנין שרכש; אם מחוט ועד שרוך נעל, הכל בא לו בזיעת אפים ישרה, שנתברכה בידי שמים, וערכו לא ישוער."

נדמה לי שהמילים "הרי הוא קדוש בעיניו" שופכים אור על המימרא התמוהה של הגמרא. הצדיק, רואה את רכושו כרכוש שמים, כהקדש. שרק על ידי יד ההשגחה הגיע לידיו. כעין פיקדון, עליו יש לשמור מכל משמר, ולהשתמש בו עבור מטרות נעלות. בזבוז, הוא לא רק בזבוז כספו/רכושו, אלא מעילה של ממש ברכוש שמים. אולי, כך גם יש להבין את המשך המימרא "שאינם פושטים ידם בגזל"- אולי הכוונה לא רק על האופן שבו רכושם הגיע לידם, אלא גם על האופן שבו הם משתמשים ברכושם, בצורה כזו שלא ישנו מדעת בעל הבית (הקב"ה) שהפקיד בידיהם את הפיקדון.

לכן, ודאי שיעקב חזר לצדו השני של הנהר עבור פכים קטנים! הרי לא מדובר בפכים שלו, אלא בפכים של הקב"ה, עליהם הוא הופקד, ואין זה מתפקידו להחליט מתי מדובר במאמץ מיותר בכדי להצילם.

הסבר זה של הרש"ר מציב דרישה גבוהה מאוד, של התייחסות אל רכושנו כאל רכוש שמים. ומציב סימני שאלה על תחושת הבעלות איתה אנו מסתובבים בדרך כלל בחיי היומיום.  נדמה לי, שבעולם השפע המודרני, היזכרות בעקרון זה יכולה רק להועיל.

שבת שלום!

[1] ותודה לבנות החבורה שלי, משנה ב, איתן למדתי את הרש"ר הזה השבוע.