בנות יקרות!
בסיפור יוסף ואשת פוטיפר אנו עוסקים בסוגיה של הימנעות מחטא.
לפי פשט הפסוקים, יוסף לאורך כל הדרך נמנע מהצעתה של אשת פוטיפר-
"וימאן" "ולא שמע אליה".
ובכל זאת חז"ל מעמידים את יוסף ממש "על הקצה".
המדרש מתאר ששניהם היו מוכנים לדבר עבירה ורק ממש ברגע האחרון יוסף נמנע ובורח.
חז"ל מעמידים את יוסף כאדם שצדיקותו נבחנת דווקא בגלל שהיה ממש כמעט בחטא, רגע אחד לפני החטא.
מה עצר את יוסף מלחטוא?
המדרש (בנוסחיו השונים בבלי, בירושלמי ובמדרש רבה) מתאר את דיוקנו של אביו (ואמו- לפי הירושלמי) שנראה לו בחלון.
ניתן להבין את המדרש כמראה חלומי- היזכרות של יוסף באביו ובעברו
וניתן לפרש זאת כהסתכלות בעצמו – בדמותו של יוסף עצמו שהשתקפה לו בחלון, ובה ראה יוסף את דמות אביו, שהרי יוסף דמה לאביו
בשני האופנים יש פה עמידה והזכרות בחייו, בעצמו, בעברו.
יש פה שאלה של זהות. מי אני, מה משפחתי ומה שורשי.
הסיכוי לא להיטמע בין העמים, לשקוע בתרבות זרה הוא בשיבה אל שאלת הזהות.
רק עמידה בהגדרת הזהות המשפחתית, האישית והתרבותית מאפשרת לי לא ליפול אל החטא.
יעקב משויך למידת האמת.
האמת מסמלת את היושרה הפנימית, איזו זקיפות מול משהו מפותל ולא יציב.
חנוכה זו הזדמנות שלנו לעצור ולהסתכל מבעד לחלון על עצמנו, להיזכר בעברנו ולעמוד מול האמת הישרה שלנו.
כאמור, לפי הגמרא, דמות דיוקנו של אביו מופיעה בחלון.
החלון מחזיר אותנו להדלקת נרות חנוכה – 'אם היה דר בעלייה מדליקה בחלון הסמוך לרשות הרבים'. ההדלקה בחלון נועדה להכריז על הזהות שלנו כלפי חוץ, לפרסם את הנס.
הקישור לסיפור יוסף מלמד גם על התנועה ההפוכה – העמידה מול החלון, הפנייה החוצה, יכולה להפוך גם להיזכרות פנימה, למפגש עמוק עם הזהות שלנו.
התנועה של הכרזה ופרסום הנס מובילה גם לחזרה לתשתית העמוקה של הזהות שלנו, לדמות הדיוקן העמוקה של המסורת החקוקה בליבנו.
אותו חלון שבבית שלנו פונה לרשות הרבים,
בבית פוטיפר הוא פונה אל הנפש פנימה.
אותו פתח שדרכו אנחנו מפיצים את אור הנרות]